הרב ראובן אלבז: מה חשוב יותר – הדיבור, או השתיקה?

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ג, ט').

דרשו רבותינו (ערכין טו ע"ב), זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. בפרשתנו, לאחר שמונה פסוקים שדיברה התורה הקדושה בעניין מצוות ברית המילה נסובה התורה לדבר באריכות גדולה מאוד בענייני הצרעת, נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא י"ג, ט'), ולכאורה קשה, מדוע מיעטה התורה בדיבור בעניין מצוות המילה שהיא אחת מיסודות התורה, גדולה ברית המילה ששלוש עשרה כריתות נכרתו עליה (נדרים לא ע"ב), וכן גדולה היא המילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, ואלמלא מצווה זו לא ברא הקב"ה את עולמו (שם). ואם כן, מדוע מיעטה התורה בדיבור במצווה יקרה זו, והאריכה באריכות גדולה בכל דיני הצרעת?

אלא שהתורה הקדושה באה ללמדנו בזה יסוד גדול: מָוֶתוְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן! (משלי י"ח, כ"א), הצרעת באה על לשון הרע (וכדרשת חז"ל הנ"ל בערכין טו ע"ב), ובשל חשיבות הדבר והזהירות שלא להיכשל בחטאי הלשון האריכה התורה מאוד בכל ענייני הצרעת.

* * *

כדי להמחיש לנו עד כמה גדולה מעלת הדיבור, מסופר על שני שרים שהיו תמיד מתווכחים ומתנצחים ביניהם. שר אחד אומר שמעלת הדיבור גדולה ביותר, שהרי בזכות הדיבור יכולים בני אדם לתקשר ולשוחח, ובכוח הדיבור לגרום לשלום ואחווה בין העמים, ובזכות הדיבור יש מסחר והעולם מתפתח. ואילו השר השני היה סבור שמעלת השתיקה גדולה וחשובה יותר.

המלך שם לב ששני שריו החשובים מתווכחים ומתנצחים ביניהם, ודבר זה הפריע לו מאוד, ולכן הורה לערוך תחרות ביניהם. "נזמין את כל שרי המדינה ואנשיה החשובים, וכל אחד יציג את עמדתו וטענתו ונראה מי ינצח", אמר המלך.

ויעשו כדבר המלך, כל השרים הרוזנים ואנשי האצולה הגיעו למעמד הנשגב, והשר שסבר שהדיבור הוא החשוב ביותר פתח פיו והסביר עד כמה חשוב הוא הדיבור. 

לאחר שסיים דבריו, ניגש השר שסבר שהשתיקה היא החשובה והטובה ביותר, וביקש להסביר את עמדתו, אולם מיד קם השר הראשון וצעק לעברו: "שתוק, אינך רשאי לדבר. אני הסברתי את שלי בשלי – הסברתי את מעלת הדיבור בדיבור, אבל אתה רוצה להסביר את שלך בשלי? אתה רוצה להסביר את מעלת השתיקה בדיבור? לא, תסביר את שלך בשלך, בשתיקה תסביר את השתיקה!".

מיד הבינו כולם שמעלת הדיבור גדולה וחשובה יותר. ובאמת שאם נתבונן, ניווכח לראות שדברים אלו מפורשים במקראות, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב', ז') – לְרוּחַ מְמַלְלָא (תרגום אונקלוס שם), נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ (שיר השירים ה', ו'), אל תקרי בדברו אלא בדיבורו, וכן אמרו וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן (קהלת ג', י"ט), לְבַד הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה (מנוסח תפילת שחרית-פתיחה) – שהיא מקור החיות והדיבור של האדם.

מה ההבדל בין האדם לבהמה? האדם אוכל וגם הבהמה אוכלת, האדם יַשֵן גם הבהמה יֶשֵנָה, האדם בעל פקחות ושכל וגם הבהמות והחיות פיקחות, וא"כ מה ההבדל והיתרון של האדם על כל הבהמות והחיות? הדיבור! האדם יכול לדבר ואילו הבהמות לא, הדיבור היא מעלה גדולה מאוד, הדיבור מעלה ומרומם, רק צריך לדעת להשתמש בו בצורה הנכונה ולדברים הנכונים.

* * *

מסופר במדרש שאחד המלכים חלה במחלה קשה, ותרופתו הייתה לשתות חלב של לביאה. לא ידע המלך את נפשו: מי יכול להביא לו חלב של לביאה? הרי היא חיה טורפת, וכל מי שמתקרב לסביבתה, היא נועצת בו את ציפורניה וממיתה אותו לאלתר.

עד שיום אחד ניגש לפני המלך אחד השרים החשובים והנאמנים, ואמר: "אדוננו המלך, אני מוכן למסור נפשי ולהביא למלך חלב לביאה, אך לצורך כך אני צריך עדר כבשים". אמר לו המלך: "הרי שלך לפניך (ב"ק פ"ט מ"ב), קח אפילו שני עדרים, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים (יחזקאל ט"ז, ז'), אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרים (סוטה יא ע"א). תיקח כמה שאתה רוצה, והעיקר שתביא לי את חלב הלביאה".

נכנס השר ליער, והבחין בלביאה המחפשת כבש לטרוף למאכלה. זרק לה כבש אחד, ונעמד במקומו. לאחר כמה שעות שוב זרק לה עוד כבש, ולמחרת חזר על מעשיו וזרק כמה חתיכות בשר כבש, וכך מצא חן בעיני הלביאה, שהבחינה בו שהוא נותן לה את הכבשים למאכלה וחוסך ממנה עמל וטורח.

כך עשה יום אחר יום, ובכל פעם שהיה זורק לה כבש – היה מתקרב עוד כמה צעדים לעברה, עד שהתחבב עליה והתקרב מאוד והיה מלטף אותה ביד אחת ונותן חתיכות כבש ביד השנייה. למחרת, נתן לה ביד אחת בשר כבש, וביד השנייה חלב ממנה חלב די הצורך, והלביאה, מרוב תאוותה לאכילה, לא הרגישה בדבר. מילא השר בקבוק שלם של חלב, וברח לו.

בדרך חזרה לבית המלך, ישב השר בצד הדרך ונרדם מרוב עייפותו וטרחתו הרבה, ובחלומו דמיין את חלקי גופו רבים ונלחמים אחד עם השני, מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות ט"ז, י"ז). היד טענה שכל הכבוד מגיע לה, שהרי בזכותה הצליח לחלוב את החלב. אולם לעומתה טענה הרגל שהכבוד מגיע לה שהרי בלעדיה לא היה יכול השר להגיע ללביאה, גם העיניים הצטרפו למלחמה וטענו שבלעדיהם לא היו רואים את הלביאה, ולעומתם הלשון לא נכנסה למריבה ואמרה בשקט שבסוף הם יראו שהיא החשובה מכולם.

הגיע השר לבית המלכות ובדרכו לשם עשו לו כבוד גדול, תזמורות וחצוצרות ליוו אותו לפני המלך, וכשהגיע לפני המלך פתח פיו ואמר: "כבוד המלך עשיתי את רצונך, הבאתי לך חלב כלבה!".

התרגז המלך ואמר: "חלב כלבה? אני ביקשתי חלב לביאה! תכניסו אותו מיד לצינוק עד שנדון את גורלו, על שזלזל במלכות!".

אמרה הלשון לשאר חלקי הגוף: "נו, ראיתם שאני החשובה ביותר? עכשיו נראה מה יעשו בכם...". מיד הודו כל חלקי הגוף ללשון, וביקשו שתציל אותם. מה עשתה הלשון? ביקשה לדבר שוב עם המלך, ואמרה: "ימחל לי כבוד אדוננו המלך, מרוב הלחץ וההתרגשות שגיתי בדיבורי ואמרתי חלב כלבה, אך האמת היא שהחלב שהבאתי למלך הוא חלב לביאה. יבדוק נא כבוד המלך וישתה מחלב זה, וייווכח לדעת שחלב זה ירפאהו".

שמע המלך את דבריו, ואמר: "בסדר, ט.ל.ח - טעות לעולם חוזרת, נבדוק את החלב ונראה אם צדקו דבריך". שתה המלך מהחלב, והרגיש שהוא מתרפא. שמח המלך וגידל את השר.

זהו כוח הדיבור, זו תורת המצורע, המוציא שם רע (ערכין טו ע"ב), אדם שמדבר דברים רעים, לשון הרע ורכילות, מביא על עצמו רעה, ומצד שני שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כ"א, כ"ג), הנזהר בדיבור מרחיק מעליו כל רעה וסכנה, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב (תהילים ל"ד, י"ג).

נסיים בסיפור נפלא על רבנו החפץ חיים, הממחיש לנו עד כמה צריך האדם להיזהר בדיבורו ולדון כל אדם לכף זכות.

פעם אחת ניגש אדם אל החפץ חיים, ואמר: "קניתי את ספרו של הרב 'שמירת הלשון', אולם רובל אחד עדיין לא שילמתי, ועתה יש בידי שטר של חמישה רובלים. רוצה אני לשלם לרב רובל אחד, והרב יחזיר לי ארבעה רובלים".

"מחילה", השיב לו הרב, "איני עוסק היום במכירת הספרים. בני הגדול עוסק בזה עכשיו, ואצלו כתובים כל החשבונות והרישומים. גש נא אליו ותשלם לו".

המשיך אותו אדם להפציר ברב, ואמר: "כבוד הרב, אני רוצה לשלם בכל זאת את הרובל". כשראה הרב שאין ברירה, נענה לבקשתו ואמר: "בכיסי נמצא הארנק של ישיבתי בראדין, אם נפשך כלתה כל כך לתרום, שים את הרובל בארנק של הישיבה". הוציא הרב את הארנק, ואותו אדם מיד חטף אותו והתחיל לברוח.

האנשים שהיו בסביבת החפץ חיים, וראו את גנב הארנק, פתחו ברדיפה אחריו ורצו לפגוע בו, אך החפץ חיים עצר בעדם ואמר להם: "עזבו אותו לנפשו, לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב (משלי ו', ל'). כנראה מצבו הכלכלי קשה, ולכן הוא גנב את הכסף".

כזה היה החפץ חיים, דן את כל האדם לכף זכות ולא מוכן לדבר לשון הרע בשום פנים ואופן. יהי רצון שנזכה להתקדש להיטהר וללמוד ממעשי הצדיקים, וכדברי מרן החזו"א (מסכת ב"ק סימן י"א אות כ') מי שהוא עשיר בעובדות הראשונים יש בו קדושה וחכמה יתירה, ונשכיל לשמור את פינו ולשוננו מדבר רע, ואדרבה נרבה לקדש את פינו ודיבורנו בדברי התורה הקדושה ולימוד המוסר, ובזכות זה נזכה בקרוב בקרוב לראות בהקמת שכינתא מעפרא בביאת משיח צדקנו ובבניין בית קודשנו ותפארתנו, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים, במהרה בימינו, אמן.