אחרי שהתיר למעלה מ-600 עגונות, הרב יהודה גורדון חושף: "פעלתי תחת סיכון גבוה ביותר"

לבו של הרב יהודה גורדון הלם בפראות כאשר סוכני הק.ג.ב. עמדו מולו עם נשקים שלופים, רגע אחרי שתפסו אותו מתכנן לחצות את הגבול. זו לא הייתה הפעם היחידה שלבו הלם בקצב מסחרר. בפעם נוספת הוא מצא את עצמו נלחם מול שני כלבי תקיפה שהגיחו לעברו מתוך בית חשוך, ובפעם אחרת התמודד מול סכין חדה שכמעט נשלפה לעברו.

הסיפורים הללו הם רק חלקים בודדים מתוך הפאזל שמרכיב את דמותו של הרב יהודה גורדון, ככל הנראה אחד האנשים הנועזים ביותר שכיהנו בתפקיד רבני בישראל. הרב גורדון, 70, מכהן כבר למעלה מ-30 שנה בתפקיד הבלתי רשמי של "מתיר העגונות" הירושלמי, במסגרתו התיר למעלה מ-600 עגונות.

 

פחד מוות בגבולות אוזבקיסטן

באחד ממסעותיו הראשונים בעולם, ראה הרב גורדון את המוות מול העיניים. זה קרה כאשר ניהל מרדף אחר סרבן גט בוכרי שאשתו נמלטה לישראל ונותרה עגונה. "באותם ימים בוכרה עדיין הייתה תחת שליטת ברית המועצות, והתחוללה בה מלחמה קשה ואכזרית, שלא נדבר על כך שכניסת ישראלים לא אושרה בכלל", הוא משחזר. "אפילו שגריר ישראל באזור אמר לי אז שגם הוא נוסע פעמיים בשנה בלבד, וגם זה רק בליווי מאבטחים צמודים".

המצב המדיני הרגיש והמורכב הוביל את הרב גורדון לאלתר פתרון יצירתי: "התקשרתי לעבריינית אותה הכרתי בעבר, שהייתה ראש המאפיה הגדולה באזור. סיפרתי לה על המשימה שלי, וביקשתי ממנה לפגוש את אותו סרבן גט ולהפעיל עליו לחץ, במטרה שיגיע לגבול אוזבקיסטן כדי להיפגש איתי".

"לא עוברים כמה ימים, ואני מקבל מאותו סרבן גט טלפון חסוי", ממשיך הרב גורדון. "הוא מתנצל בפניי, ואנחנו מסכמים על יום בו ניפגש בגבול. הגעתי לשם ביום שנקבע, חיכיתי וחיכיתי אבל האיש לא הגיע".

הרב גורדון עמד למרגלות ההרים הגבוהים שמשתרעים לאורך כל קו הגבול, והבין שסרבן הגט עשה לו תרגיל: "הבנתי שלא נותרה לי ברירה. אמרתי לעצמי 'בוא ננסה לעבור את הגבול'".

ידעת שלפי החוק האוזבקי, העונש על הסגת גבול הוא מאסר במחנה עבודה?

"ידעתי. אגיד לך יותר מזה - ידעתי גם שאקבל מכות רצח מסוכני הק.ג.ב., מסוג המכות שבישראל לא אקבל אף פעם. אבל לא הייתה לי ברירה. אם הגעתי עד לכאן, אעשה את כל המאמצים כדי להשלים את העבודה. הבנתי שאני צריך לשחד פה מישהו. לכן העברתי סכום גדול למפקד הגבול, ותוך רגע נפתחו בפניי השערים".

הרב גורדון התכונן לעבור, אלא שלפתע הגיע סגן המפקד בבהלה ועדכן אותו שלק.ג.ב. נודע כי אזרח זר מתכנן לחצות את הגבול, ועכשיו הם בדרך אליו. "ברחתי לתוך בית קפה שהיה בצדי הגבול, והבנתי שאם אני לא רוצה למות – אני חייב לארגן הצגה".

מה הכוונה ב"לארגן הצגה"?

"התיישבתי על אחד הכיסאות, עם סיגריה בפה ורגליים על השולחן, והחלטתי לשחק את המשחק עד הסוף. כמה רגעים חולפים, ושמונה סוכני ק.ג.ב. נכנסים למקום עם נשקים שלופים. חבר שלי ניגש אליהם, מצביע עליי וצועק: 'האיש הזה שיושב פה הוא אוליגרך גדול, והוא גם כן חבר אישי של ראש ממשלת אוזבקיסטן. אם אתם רוצים לגשת אליו, בבקשה'. הוא מוציא את הטלפון הנייד שלו, מציג להם את אנשי הקשר וממשיך לצעוק: 'אם אני לוחץ על המקש, השיחה עוברת ישירות לראש הממשלה, ועוד הערב הדרגות שלכם נלקחות'. באותו רגע הוא תופס את הדרגות שהתנוססו להם על המדים הצבאיים, קורע אותן וזורק על הרצפה".

"בבית הקפה השתרר שקט . שוטרי משמר הגבול החלו לרעוד. אפילו לא מצמצתי, כבר סיכמנו שאני משחק את המשחק עד הסוף. אתה אולי לא תאמין למה שאספר לך, אבל סוכני הק.ג.ב. הרימו את הדרגות הקרועות שלהם מהרצפה וברחו. פשוט ברחו".

 

זהירות, כלב בבית

במהלך תפקידו הבלתי רשמי כ"מתיר העגונות", חווה הרב גורדון ניסים רבים. כך למשל קרה כאשר יצא למרדף נועז אחר סרבן גט יהודי מקהילת בני ישראל בהודו, שאשתו ברחה ממנו והגיעה לארץ. "מדובר היה בנרקומן ואלכוהוליסט. עליתי לדירה המושכרת שלו באחת הסמטאות המוזנחות של בומביי, וקיבלתי בחילה. השירותים שלו היו באמצע המרפסת, הריח היה מזעזע. ניסיתי לשכנע אותו לתת גט, ואף הצעתי לו סכום כספי מכובד של 1,000 דולר, אך הוא סירב. אמרתי לו: 'בתורה כתוב שהאישה יוצאת מבעלה בשתי דרכים – בגט ובמיתת הבעל. אני הצעתי לך לתת גט, ברגע שהחלטת לא לתת – יש לך כבר עסק עם בורא עולם'. אחרי חודשיים הגיעה אלי עדות שהוא הלך לעולמו".

בתיק נוסף שהגיע אליו, מצא הרב גורדון את עצמו טס למולדובה. היה עליו להיפגש עם עבריין מקומי שאשתו ברחה ממנו ונמלטה לארץ. "זה היה רחוב ארוך מאוד", הוא מספר. "לא הייתה לי כתובת מדויקת, ומצאתי את עצמי עומד מול בלוק גדול של בניינים גבוהים. בחוץ ירד גשם זלעפות. עליתי במדרגות, צלצלתי בפעמון, ואז הדלת נפתחה. הסתכלתי ימינה ושמאלה, עשיתי צעד אחד קדימה, ולפתע הדלת נסגרה עליי. ואז, ברגע אחד, נפתחה מולי דלת נוספת, ושני כלבי רוטויילר אכזריים התנפלו עליי. הם עמדו מולי על הרגלים האחוריות, כשהפה שלהם מול הפנים שלי".

מה עבר לך בראש באותם רגעים? הפחד לא שיתק אותך?

"לא פחדתי. יכול להיות שזה מה שגרם לי לעשות דברים שאף בן אדם אחר לא היה מסוגל לעשות".

ואז, רגע לפני שהכלבים תוקפים אותו, דלת נוספת נפתחה ומתוכה יצא בעל הבית. "הוא צחק צחוק אכזרי ושקט, ואז שרק לכלבים שריקה ארוכה וחזקה. אמרתי לו בהומור: 'אתה הראית לי את מה שאתה יודע לעשות, עכשיו אני אראה לך את מה שאני יודע לעשות. שלפתי מהתיק שלי את ההרשאה לגט, ומסרתי לו אותה. הוא קרא אותה בשקט, ואז חתם עליה".

תיארת לנו אדם לא קל, "עבריין" בלשון המעטה. כיצד ייתכן שהוא השתכנע כל כך בקלות?

הרב גורדון מדגיש כי לא היה כאן שום קסם אישי, ואת סוד ההצלחה שלו הוא תולה במשהו אחר לגמרי: "זו הייתה ברכה משמיים, וכמובן ברכתם של גדולי ישראל שליוו אותי לאורך כל הדרך".

מי שעוד ליוו אותו לאורך כל הדרך היו אשתו וילדיו. במשך 25 שנים הוא טס לרחבי העולם בממוצע של פעם בחודש וחצי, מה שגרם לו להיפרד לעיתים תכופות מבני המשפחה למשך ימים ולילות, ולפגוש אותם רק לתקופות קצרות מאוד. "לא הייתי מצליח להתמודד ללא העידוד והחיזוק מבני המשפחה שלי", הוא אומר.

איך באמת המשפחה והילדים קיבלו את זה? ובכלל, לא היה לך קשה לפגוש אותם רק לתקופות קצרות?

"זו שאלה קשה", הוא אומר. "זה היה מאמץ אדיר של כולנו, גם בגלל ההיעדרויות התכופות מהבית, וגם מפני הסכנות שהיו כרוכות בתפקיד שלי. האמת, גם מבחינה גשמית הכל היה קשה. הייתי לוקח איתי קופסאות שימורים, וזה היה האוכל שלי בכל אותם ימים ששהיתי בחו"ל. את החלות של סעודת שבת, אגב, הייתי מחמם עם נרונית של שבת... זכיתי באישה חזקה מאוד, והיא זו שדחפה ועודדה אותי להמשיך הלאה. לולא התמיכה שלה בתפקיד המורכב שלי, לא הייתי מצליח להתמודד לבד".

 

"יש לו סכין בתוך המגף הימנית"

כשאני שואל את הרב גורדון באיזה שלב בחייו הבין שמטרת העל שלו בעולם הינה להתיר נשים שבעליהם עיגנו אותן, הוא לא יודע להצביע על נקודת זמן מסוימת. "זה לא שפתאום הגעתי לזה. מסלול החיים שלי לא היה שגרתי בכלל: נולדתי בפולין, בתוך קהילה יהודית קטנה שהייתה מוקפת בגויים. כשהתבגרתי הסתובבתי בהמון מדינות בעולם, למדתי באוניברסיטה היוקרתית ביותר של פריז, וגם בקולג' של ניו יורק. כשעליתי לארץ, התיידדתי עם הרב יצחק זילבר זצ"ל, רבה של יהדות רוסיה בישראל, והוא שכנע אותי לטפל בתיקים של סרבני גיטין. כך באופן טבעי נכנסתי לזה, והתחלתי להסתובב ולטוס בעולם. כל טיסה שלי הייתה לפחות בשביל עשרה גיטין", הוא מספר.

תסלח לי על השאלה, אבל מאיפה האומץ הזה להכניס את עצמך לתיקים מורכבים כל כך, שכרוכים בסכנת נפשות של ממש?

"בפן הרוחני, הרב זילבר אמר לי תמיד: 'אתה שליח מצווה, ושליח מצווה לא מפחד'. הרב עצמו לא היה מפסיק להתפלל עליי החל מהרגע בו עליתי על הטיסה ועד שהייתי חוזר ארצה. בפן המעשי יותר, נערכתי תמיד לפני כל יציאה. אם הייתי מבין שזה מקום מסוכן, הייתי מתקשר עם המשטרה המקומית. פעם נעזרתי אפילו במאפיה הרוסית. אם הייתי יודע שהמקום אליו אני אמור להגיע מסוכן מאוד, הייתי יוצר איתם קשר ומשלם להם כדי שיאבטחו אותי במהלך הנסיעה. ראש המאפיה היה שולח אלי שניים-שלושה חבר'ה שיתלוו אליי".

קרו מקרים שלא נערכת מספיק או שנתקלת בקושי לא צפוי ברגע האמת?

"על פי רוב השתדלתי להיערך בצורה הטובה ביותר, אבל אכן קרו מקרים שרק לאחר שהגעתי למקום עודכנתי לפתע על סכנה בלתי צפויה. מקרה אחד שאני זוכר במיוחד היה כאשר נסעתי לחלץ גט מעבריין מסוכן מאוד. הוא נהג ללכת עם מגפיים גבוהות, ובתוך המגף הימנית שלו הייתה מונחת סכין. ידעתי את זה, אבל לא ידעתי מה עליי לעשות כדי לא להגיע למצב שאני פוגש את הסכין הזו מקרוב. ואז, ברגע האחרון, מישהו לחש באוזניי שברגע שאותו עבריין מתחיל לגמגם, זה סימן שהסכין בדרך אליך.

"הגעתי אליו, פתחתי איתו בשיחה, אבל לא עוברות כמה דקות והוא מתחיל לגמגם. מיד שלפתי סיגריה, הצעתי לו ואמרתי: 'בוא נצא החוצה קצת, להתאוורר'. אתה יודע מה קרה בסוף? אחרי שמונה שעות של 'התאווררות', הוא הסכים לחתום על ההרשאה לגט...".

 

"זה היה סיכון ממש גבוה. יכולתי לא לצאת משם"

גם כאשר נתקל הרב גורדון בקושי בלתי צפוי ברגע האחרון, הוא לא ויתר. "נסעתי אל סרבן גט שהתגורר בבניין פועלים מוזנח באחת מערי אוקראינה. זה היה הבניין הכי מפחיד שביקרתי בו אי פעם. הגעתי לשם בשתיים בלילה, ועל אף השעה המאוד מאוחרת – ברחבת הכניסה עמדו עשרים פועלים מגושמים ושתו וודקה. הם הסתכלו עליי בתדהמה, לא מבינים מאיפה האומץ...

"זה היה בניין של תשע קומות. התחלתי לעלות במדרגות, ובכל קומה נחשפתי למעשה פשע מסוג אחר. כשדפקתי בדלת של אותו אדם, הוא לא האמין שהעזתי להיכנס לבניין שלו בשעה כזו מאוחרת. הוא אמר לי: 'אני בעצמי לא יוצא החל מהשעה שש בערב אל חדר המדרגות'. בסיטואציה הזו, למשל", מסיים הרב גורדון, "לקחתי סיכון גבוה ביותר. יכולתי לא לצאת משם בכלל".