נכדו של רבי אריה לוין זצ"ל: "המסר שסבא היה אומר בתקופה הקשה הזו הוא לחפש את הצד החיובי בכל אדם"

רבי אריה לוין זצ"ל היה מדמויות ההוד של ירושלים. הצדיק הירושלמי היה מסתובב בתוך בתי האסורים ובין הרחובות והשבילים, והחיוך הנצחי שעל פניו מאיר גם את חשכת הליל. "רבי אריה", קראו לו כולם בפשטות, ולא ידעו כי מאחורי הדמות החייכנית והצנועה  מסתתר לו מפעל ענק של עזרה לזולת, של ימים ולילות למען חינוך ילדי ישראל, ושל קירוב הלבבות לאביהם שבשמיים.

ואת כל האישיות העוצמתית הזו, נינו הרב אריה לוין מתמצת בהגדרה אחת: "רבי אריה לוין היה כנראה מלאך, כי אדם רגיל לא היה יכול לעשות את הדברים שהאישיות הזו עשתה כבן אדם. המסירות שלו, הדביקות במטרה והחיבור עם כלל האוכלוסיות – זה לא משהו אנושי בכלל.

"היו פעמים שרבי אריה היה מביא אסירים שהשתחררו מבית הסוהר כדי לישון אצלו בבית, ובבוקר כשהיה קם לנץ – מגלה שהוויטרינה ריקה מכל כלי הכסף... זה לא היה מרגש אותו בכלל. הוא היה ממשיך בדרכו לארח אנשים, כאילו כלום לא קרה. זה משהו לא אנושי בכלל. זוהי דרגת מלאך.

"אספר לך סיפור שסיפר לי בן דודי הרב יצחק זילברשטיין (רב שכונת רמת אלחנן בבני ברק – ח.ג)", משתף אותנו הרב. "יום אחד סבא הגיע לבקר אסיר במגרש הרוסים שבירושלים, והוא שם לב שבתא שלו יש צחנה לא רגילה. סבא ניגש למפקד האגף ושאל אותו: 'למה החדר נראה ככה?'. ענה לו המפקד: 'אין מי שינקה'. סבא הסתכל עליו ואמר: 'למה אין מי שינקה? הנה, יש פה אותי ואותך, בוא נתחיל'. סבא, ממרום גילו ומעמדו, ניגש לתא של האסיר ומתחיל לנקות אותו. כשהם גמרו לנקות את התא, האסיר, שככל הנראה היה מחוג 'הקנאים' המתנגדים לרבנים ששיתפו פעולה עם מדינת ישראל, הניח ידיו על עיניו ואמר: 'אוי, אסור להסתכל בפני אדם רשע'. ככה הוא אמר לסבא אחרי שניקה לו את כל החדר.

"אתה חושב שזה גרם לסבא להתחרט על הניקיון שעשה בשבילו?", הוא שואל רטורית. "בהחלט שלא. זוהי דוגמה שאפשר להבין ממנה את מהותו ודרך חייו של סבא: כל מה שעלינו לעשות זה אך ורק את רצונו של הקב"ה, מבלי לצפות לשום הכרת תודה. רק כי זה רצון ה'".

"השם של הסבא מחייב אותי להמשיך בדרכו"

השנה ימלאו 55 שנים לפטירתו של רבי אריה לוין זצ"ל. נינו הרב אריה אומנם לא זכה לפגוש אותו פיזית, אבל הוא פוגש אותו בכל צומת בחייו. "בבית שלנו גדלנו על הסיפורים המפעימים הללו, ובכל מקום שאני מסתובב תמיד יש לאנשים מה לספר עליו. סבא לא היה אדם של עצמו ולא של המשפחה, הוא היה אדם של כלל ישראל.

"כשאנשים פונים אלי במסגרת תפקידי, זה לא תמיד נוח ולא תמיד אפשרי. אבל אני תמיד אומר לעצמי: 'רגע, קוראים לי אריה לוין. האם הסבא היה דוחה את הבקשה? הרי הוא היה מתאמץ ועושה כל מה שביכולתו, אז זה מה שמוטל עליי לעשות עכשיו'. מלבד הזכות הגדולה להיקרא על שמו, השם 'אריה לוין' גם מחייב אותי".

במה זה מחייב אותך?

"זה מחייב אותי במסירות ובפעילות שלי, כאן בתל אביב, לצאת מאזור הנוחות של העולם החרדי בו גדלתי ולהיות עם הקהילה מדי יום ביומו ומדי שבת וחג. למען אלו שלא זכו לגדול בבית של ערכים ושל המסורת – אנחנו שם בשבילם".

"אלו מחזות מרגשים שבאזרחות אפשר רק לחלום עליהם"

בימי שגרה רגילים, הרב אריה לוין מכהן כרבה של צפון תל אביב וכאחד ממנהיגיה הרוחניים של בירת המרכז. אולם בימי מלחמה אלו, הוא משרת במילואים במסגרת תפקידו כרב חירום של מפקדת פיקוד העורף. אבל לא רק. הוא גם מגיע לגבול לבנון כדי לערוך חופות לחיילים תוך כדי הלחימה, מסתובב בין החיילים הפצועים ומחזק את רוחם, מגיע ליישובי העוטף כדי לחגוג בר מצווה לילדים מפוחדים, ומנהל מערך לוגיסטי של עזרה וסיוע למשפחות המפונים מהדרום והצפון.

מה התפקיד הצבאי דורש ממך?

"זה דורש ממני להיות בבסיס ולדאוג שכל צורכי הדת יתקיימו בצורה התקינה ביותר, כדי שהמשרת המסורתי והדתי יוכל לקבל הן את המענה הכשרותי ואת המענה הרוחני הטוב ביותר. אני פוגש את החיילים שלנו מדי שבוע, בתדרוך שנערך למאות חיילים שנכנסים למוקד 104 כדי לתת את המענה הכלל-ארצי לאזרחי המדינה. ההקשבה בקרב החיילים מדהימה ביותר. הם רוצים לשמוע, רוצים לדעת, והכל כמובן בדרכי נועם.

"קח למשל את בית הכנסת של הבסיס. אתה רואה בתפילת מנחה חיילים וחיילות, לא דתיים בכלל, מגיעים להתפלל ולשפוך את ליבם. וזה לא חד-פעמי. כבר בתפילת הנץ, לפנות בוקר, מגיעות חיילות להתפלל. זה מחזה מרגש, מי כעמך ישראל. אלו מחזות לא שגרתיים בכלל, שבאזרחות אפשר רק לחלום שיהיה ממשק רוחני כה גדול עם ציבור שלכאורה רחוק מלהיות שומר תורה ומצוות".

אתה מרגיש שזה מה שסבא היה רוצה ממך בתקופה קשה זו?

"סבא רוצה שנמסור נפש בשביל עם ישראל, זה הכל. וזה בכל צורה שאני יכול לקדש בה שם שמיים, ומבלי לוותר על שום דבר הלכתי כמובן. ואם במסגרת תפקידי אנחנו יכולים לעשות את הדברים הללו – אז אני שם".

"עלינו להיות חזקים"

הרב לוין מספר לנו, כי אישיותו ופועליו של הסבא הגדול לא הסתכמו ברובד אחד ויחיד. בכובעו הראשון והמוכר ביותר הוא היה "אבי האסירים", שדאג לצרכיהם של אסירי המחתרות היהודיים; בכובעו הנוסף הוא היה מחנך דגול שגידל דורות של תלמידים בדרך התורה; ובכובעו השלישי הוא היה "הצדיק הירושלמי" – זה שרבים נהרו אליו כדי לקבל את ברכותיו ועצותיו.

מה היה הכוח שהניע אותו?

"אהבת ישראל", אומר נינו ללא היסוס. "זה היה תמיד לנגד עיניו. רבי אריה אהב כל יהודי ויהודי, באהבה גדולה ועצומה. אני לוקח איתי תמיד את הסיפור המופלא שהתרחש לפני שנים רבות, כאשר באחת מהשבתות סבא ליווה מישהו למחוז חפצו, כשאותו אדם מתהלך לצידו עם סיגריה דלוקה ביד. הרי סביר להניח שכל אחד מאיתנו לא מדבר עם אדם כזה בכלל. אבל הסבא מלווה אותו עד המקום, ובסופו של דבר, כאשר אותו אדם ראה את אורך הרוח של הסבא, הוא אמר לו כך: 'רבי, שברת אותי. מהיום לא אעשן לעולם בשבת'. לימים הוא הקים משפחה גדולה של תורה. זוהי אהבת ישראל בהתגלמותה. אם נחשוב רק על האנוכיות שלנו ועל עצמנו – אז אנחנו לא שם".

"עלינו לחפש תמיד את הגורם המאחד ולא זה המפריד", אומר הרב אריה. "את הצד החיובי תחפש אצל השני, ואת ה'שלילי' תחפש רק אצל עצמך. אנו זקוקים כמובן להרבה רחמי שמיים, כי היצר הרע מנסה בכל דרך ללבות את המחלוקת וללבות את השנאה. עלינו להיות חזקים ולהילחם מולו בצורה החזקה ביותר".