החטופה ששוחררה מעזה: "הוחזקנו בחדר עם תמונה של גלעד שליט"

נורלין בבדילה, שנחטפה מקיבוץ נירים בשמחת תורה ושוחררה לאחר 53 ימים בשבי, סיפרה היום (שלישי) בריאיון בכאן רשת ב', כי בחדר שבו הוחזקה בעזה הייתה תמונה של גלעד שליט. לדבריה אין ביכולתה לדעת אם שליט הוחזק שם, או שמדובר בלוחמה פסיכולוגית מצד המחבלים.

בבדילה (60), שבעלה גדעון נחטף יחד עמה ונרצח בשבי, סיפרה על רגע החטיפה: "הם היו חמישה, הם כיוונו את הנשק שלהם אלי ואמרתי להם 'בבקשה לא'. לקחו אותי באוטו, הייתי שם לבד עם גופות של נרצחים ישראלים בטנדר מאחורה".

כשהגיעה לרצועה, שלושה מחבלים הובילו אותה לבית בחאן יונס, ומאוחר יותר העבירו אותה לדירה בעזה, שם שהתה בחדר קטן עם החטופות ששוחררו אירנה טאטי וקרינה אנגלברג: "היום-יום היה כמו גיהנום. ביום הראשון היה חשמל ומאוורר ואחר כך לא היה חשמל, היה לנו חם, היו פחות מים ואוכל. 23 ימים לא הייתה לנו מקלחת. כשביקשנו מקלחת הם שמו לנו דלי קטן לשלושתנו, אני הייתי אחרונה - מה נשאר לי?".

"שלושתנו אכלנו פיתה או תירס פעם אחת ביום. הם שמו את האוכל על השטיח והיינו אוכלות, מתחלקות". יום אחד הם צילמו אותנו ונתנו לנו בשר כדי להראות שהם נותנים לנו אוכל טוב - אמרתי לקרינה 'זו תעמולה שלהם'. דיברנו בינינו בלחש, מתי אנחנו נצא, מה קורה עם הבעלים והמשפחה שלנו, אם יהרגו אותנו - כל מיני דברים. כל הזמן שמעתי גברים צועקים וכועסים, כל יום חשבתי שמישהו ייכנס ויהרוג אותנו".

בריאיון סיפרה בבדילה כי כדי לא לאבד את תחושת הזמן, שלוש החטופות מצאו שיטה לספירת הימים: "קרינה עשתה גלגולים בנייר טואלט וספרנו את הימים - בכל יום שעבר היא שמה חתיכת נייר מגולגלת בכוס". על החשש שתישאר בשבי הוסיפה: "שמעתי את הבומים וכל הזמן חשבתי שאין הפסקת אש ושאולי נישאר שם, כל מיני מחשבות לא טובות".

על בעלה גדעון שנחטף ונרצח סיפרה: "כל יום התפללתי ודיברתי איתו, חשבתי שהוא בחיים. דיברתי איתו ואמרתי לו 'תחזיק לי את היד אנחנו נפגשים, אנחנו חוזרים' חשבתי שגם הוא שם. אמרתי לעצמי 'הלוואי באמת שבאמת הם בחיים ואנחנו חוזרים יחד מהשבי'".

כזכור, בחודש ינואר, בריאיון נוסף שהעניקה, חשפה נורלין כי "לפעמים נתנו לנו ביסקוויט בבוקר וזה כל מה שהיה לאכול באותו יום. למים היה ריח לא טוב. לא ישנתי שם בכלל. היו גם הפצצות של צה"ל והטילים שחמאס ירו. הרצפה רעדה כל פעם והבית הרגיש כאילו הוא עף באוויר".

לאחר כמה ימים החטופות הועברו למקום אחר כשהן מחופשות: "יום אחד הגיע המחבל האחראי ואמר לנו ללבוש גלביות כי אנחנו מועברות למקום אחר. יצאנו החוצה עם הגלביות השחורות, רק עם פתח לעיניים. עברנו דרך השוק, הוא היה מלא באנשים, וזה היה פחד מוות. בכל רגע יכולנו להיחשף".

בסוף הן לא הגיעו לדירה, אלא למתחם מופרד בבית החולים נאסר בחאן־יונס, שם פגשו חטופים נוספים. "הכניסו אותנו לחדר שבו היו משפחת קוניו – ההורים שרון ודוד והתאומות בנות השלוש אמה ויולי, וגם חנה קציר הייתה שם. עם הזמן ממש הפכנו לסוג של משפחה. כשלשרון היה קשה עם הבנות, לקחנו אותן כדי שתנוח. עם הזמן הבנו שבמתחם בית החולים מוחזקים עוד חטופים. פגשתי שם כמה נשים מבוגרות, וגם את הילדים ארז ואיתן".

כשהפסקת האש נכנסה לתוקפה והפעימות התחילו, נורלין חיכתה לתורה. ב־29 בנובמבר זה קרה. "הייתי עם אופליה רוטמן ברכב, הוא נעצר בדרך, המחבלים אמרו שיש דיליי, ופתאום הגיעו מלא אנשים והתחילו לדפוק על החלונות. הייתי בטוחה שעוד רגע יהרגו אותנו", היא מספרת, "רק כשראיתי את החיילים במחסום רפיח הצלחתי לנשום. קיוויתי שעוד מעט אתאחד עם גדעון, אבל כשהגעתי לבית החולים אחי חיכה לי שם וסיפר שהוא נרצח כבר ב־7 באוקטובר. הרגשתי כאילו שפכו עלי מים קפואים".

נורלין סיפרה על הכאב הגדול של אובדן בעלה ועל ההחלטה להישאר בישראל. "למרות הכל לא חשבתי לעזוב", היא אומרת, "אני לא רוצה לעזוב את גדעון. זה קשה. אני מדברת איתו כל יום, מבקשת ממנו שיקל עלי, שיעזור לי מלמעלה".