"כשאת לוקחת יותר מדי אחריות, את בעצם מסירה מעצמך את כל האחריות"

"אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות עם הילדה הזאת.

"נועה לא משתפת אותי בכלום. היא לא שואלת אותנו כלום, עושה מה שהיא רוצה וכל הזמן מסתובבת עם חברות שמשפיעות עליה לרעה. אני מרגישה שאיבדתי את השליטה על הילדה המתבגרת שלי. את האמת? אני הרמתי ידיים ואני פשוט מעדיפה לא לדבר איתה, גם ככה זה חסר תועלת", התחילה יסמין לספר בייאוש.

"את יושבת לפעמים עם נועה ופשוט נמצאת איתה בבית? פשוט בשביל להיות איתה?", שאלתי.

"אין לי כוחות לזה. אני יודעת שהיא תגיב בצורה שתגרום לי להתפרץ עליה, אז אני מעדיפה פשוט לנתק איתה כל מגע", ענתה יסמין.

"זה נשמע כאילו יש לך פה אחריות כבדה מאוד על נועה. את אחראית על מי יהיו החברות שלה, על כל הצעדים שהיא הולכת לעשות במשך היום ואפילו על מה שהיא בוחרת לשתף אותך או לא. זו באמת אחריות כבדה מאוד".

"אני אמא שלה, אז ברור שארגיש שאני אחראית על זה", ענתה.

"אבל אני מרגישה שהקשר שלנו אבוד, אני לא מצליחה לתקשר איתה. מה את חושבת. מה גורם למצב הקטסטרופלי הזה?", המשיכה יסמין ושאלה.

"יש מנגנון שאנחנו משתמשים בו בצורה לא מודעת במצבים כאלה, והוא מנגנון הסרת האחריות", עניתי.

"הסרת אחריות?!  הרגע סיפרתי לך כמה אני מרגישה אחריות מטורפת על נועה. יש אמא שמרגישה יותר אחריות ממני?", שאלה יסמין

"זה מנגנון שמופיע כאשר אני רוצה להסיר מעצמי מועקה קשה שמאוד מאיימת עלי, אז אני מקצינה אותה והופכת אותה בנפש ללא מציאותית. כשהמועקה כבר הופכת ללא מציאותית, אז יש בתוכי מעין 'אישור פנימי' להסיר את כל האחריות כולה מעלי.

"כל ניסיונות השליטה שלך על הבחירות וההתנהגויות של נועה, הופכות את האחריות הזאת ללא מציאותית ומוקצנת, וזה נותן לך את האישור הפנימי להסיר את כל האחריות שלך ממנה".

"למה שאעשה דבר כזה?", שאלה יסמין.

"כי לפעמים אנחנו מרגישים מועקה קשה אפילו על האחריות הבסיסית שלנו. לפעמים תחושת אחריות כמו אהבה ודאגה לצרכים בסיסיים, היא אחריות שמעיקה. אז המנגנון הוא לקיחת אחריות יתר, שגורמת לי להרגיש שזה יותר מדי גדול עלי, ואז זה מסביר את הייאוש ואת הרמת הידיים מהקשר איתה".

"תוכלי להסביר יותר?", שאלה.

"כל פעולה בחיים דורשת מאיתנו אמונה וביטחון בקב"ה. כל עוד אני מדייקת במה ויודעת מה האחריות שלי, שאני לא מנפחת ולוקחת על עצמי אחריות יתר, אז אני פועלת לפי החוקיות האלוקית ויכולה להרגיש שהקב"ה איתי. כשאת מונחת במציאות, הקב"ה תמיד נותן לך כוחות להתמודד.

"עיקר הבעיות מתחיל כשאת מנפחת את המציאות לממדים שאת לא נמצאת בהם באמת, ועם זה אין לך כוחות להתמודד.

"זה בולט מאוד: כשאת מרגישה אחריות גדולה על נועה מעבר למה שאת אמורה להרגיש, בסוף זה גורם לך לא לקחת שום אחריות עליה, ולנתק את הקשר איתה", הסברתי.

"אבל למה זה קורה לי דווקא מולה?", שאלה.

"סיפרת, שכשהיית ילדה קטנה נאלצת לטפל בהורים החולים שלך, שלא הייתה לך ברירה. כך הפכת להיות ילדה הורית, במקום שהם ייקחו עליך אחריות וידאגו לך. הדבר הזה יצר אצלך מעין חרדה מלקחת אחריות, אפילו אחריות קטנה יחסית.

"מבחינתך, האחריות הרגילה של לדאוג לנועה לאוכל ולהקפיץ אותה לבית הספר, זו כבר תחושת אחריות שעלולה לפרק אותך, אז את מסירה את הכל מעליך בזה שאת מקצינה את תחומי האחריות שלך".

"אז מה לעשות?", אמרה בייאוש.

"ראשית, את צריכה להגדיר ולהבין מהם תחומי האחריות שהקב"ה נתן לך. זה יעזור להפסיק את הניפוח הזה של המציאות, ואז תדעי גם איך להתמודד באמת עם כל האחריות בזירה שלך".

 "בעצם, אני צריכה ללמוד לקחת אחריות בצורה נכונה?", שאלה.

"התפיסה הפשוטה בימנו, כל הדיבור שרץ היום כולל השיח הציבורי, הוא: קחו אחריות. כמה שיותר לקחת אחריות, למדו את הילדים לקחת אחריות".

"וזה לא טוב?", שאלה.

"יש משהו בלקיחת אחריות, שזו העצמת יתר של הישות, של השליטה של האדם. הרבה פעמים הצורך הזה לקחת אחריות הוא מתוך איזה תחושה של השליטה על המציאות. 'היא רק שלי, אם אני לא אשלוט בה, מה יקרה?'", עניתי.

"מה זה אומר? לא צריך לקחת אחריות?", שאלה.

"צריך להבין שהאחריות היא לא שלי, אלא של הקב"ה. בכל דבר. אני צריכה לתת את שלי לגמרי, לעשות כל מה שאני יכולה. אבל האחריות היא של הקב"ה, בכל קושי בחיים. תתמסרי, אבל את האחריות תני לקב"ה".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן