"המבריח לחש אליי: 'או שכולנו נמות כאן, או שהתינוק'"

בכל שנה מחדש, בערב חג הפסח, נזכר אלי אליהו ביציאת מצרים הפרטית שלו. נזכר ומצטמרר. נזכר ומודה על הניסים, ועל הגאולה שכל כך לא מובנת מאליה.

הוא נולד בעיר חלאב שבסוריה, בן למשפחה גדולה המשויכת לקהילה היהודית. את ילדותו הוא זוכר כנעימה, חמה ומסורתית. "אחיי ואני למדנו בתלמוד תורה ובמוסדות יהודיים", הוא מספר, "התפללנו בבית הכנסת, ובכלל רוב היהודים בסוריה שמרו על המסורת והיינו מגובשים מאוד".

דבר לא הכין אותו לכך שיבוא יום בו הם ייאלצו למכור במהירות את כל חפציהם ולברוח ממקום מגוריהם, שיהפוך ברגע אחד למדינת אויב.

בכלא של המרגל אלי כהן ז"ל

"המתיחות בסוריה התחילה כבר אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל", מספר אליהו, "באותם ימים נאסר על היהודים לצאת מהמדינה, והבולשת הסורית החלה לעקוב אחריהם בקפדנות. היחס של הסורים כלפינו היה כמו לשבויים, כשהם אמנם מאפשרים לנו לחיות את חיינו בסוריה, אך מונעים בכל דרך את האפשרות לעלות לארץ, מתוך הרגשה שאם נישאר על אדמתם נוכל לשמש עבורם קלף מיקוח כלפי ישראל, וכשתפרוץ מלחמה הם יוכלו לאיים שיפגעו בנו. זו גם הסיבה שעל כל תעודת זהות של יהודי נכתב באותם ימים באותיות אדומות 'מוסאויי', שפירושו: 'בן דת משה'. זו הייתה הדרך שלהם לסמן אנשים 'מסוכנים', כלומר יהודים".

ובכל זאת, היו יהודים לא מעטים באותם ימים שהצליחו להימלט מסוריה ולהגיע לישראל, לרוב דרך לבנון או תורכיה, שם נמצאו כאלו שסייעו להם בהברחת הגבול. "כבר כשהייתי בן עשר גיליתי שהוריי מסייעים בהברחת יהודים", מציין אליהו, "כמה שנים לאחר מכן גם אני התחלתי לעזור בכך, והספקתי לסייע לכ-50 יהודים לעלות לארץ, יצרתי קשרים קרובים עם מבריחים ועשיתי הכל בשיתוף פעולה עם המוסד הישראלי".

אבל למה לא ניצלתם את הקשרים כדי לעלות בעצמכם לארץ?

"בתחילה חשנו שליחות גדולה מאוד לעזור לכמה שיותר יהודים, והרגשנו שלא יהיה נכון להשאיר את כולם מאחור ולברוח. בהמשך כבר היינו מסומנים על ידי הבולשת, ידענו שעוקבים אחרינו כל הזמן ומכיוון שהכרנו היטב את רשת ההברחות, העדפנו לחכות לזמן מתאים יותר כדי לעלות בעצמנו".

כך חלפו להן השנים, כשיותר ויותר מיהודי סוריה עוזבים את המדינה, והמיעוט שנותר בה הופך לנרדף, כשהוא מודע לכך שסכנה נשקפת לחייו, ואף גוברת בכל יום ויום.

אליהו היה בן 24, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, כשפעולתו נחשפה על ידי הבולשת. הדפיקות שמהן חשש תמיד נשמעו באחד הימים על דלת הבית, השוטרים ניצבו שם ופקדו עליו: "התלבש ובוא אחרינו". הוא הובא בתוך זמן קצר לבניין הבולשת, שם הואשם בהברחות והובא לאחד מבתי הסוהר האכזריים ביותר בסוריה.

"הורידו אותי לתא המעצר", הוא מתאר, "בעטו בי וגלגלו אותי מכל המדרגות, היכו בי בצינורות גומי ודחפו אותי לחדר בו היו כמה יהודים נוספים שהכרתי, כולם היו עצורים כבר תקופה ארוכה בשל חשד לסיוע בהברחות. בהמשך העבירו אותי אל בית הכלא שהיה בו בעבר המרגל אלי כהן ז"ל, שם הייתי בבידוד במשך ארבעה חודשים".

"לא הפסקתי להאמין"

אחרי ארבעה חודשי בידוד אפשרו לאליהו לצאת לראשונה ל"הפסקה" במשך עשר דקות ביום, ורק אחרי חודשים ארוכים בכלא בישרו לו שהוא יכול להתקלח. "האכזריות של הסוהרים הייתה בלתי נתפסת", הוא נזכר בכאב, "הם היו מכים אותי ובועטים בי בלי שום סיבה. אפילו להתקלח נורמלי הם לא אפשרו לי, וכשסוף סוף עשיתי זאת, הם שיחקו כל הזמן בברז של המים הרותחים והקרים, ולבסוף סגרו אותו, תוך כדי שהם צוחקים".

מה נתן לך כוח לעבור את הניסיון הזה?

"רק האמונה בבורא עולם. האמנתי שאני לא נמצא בכלא במקרה, אלא בורא עולם הוא זה ששלח אותי לשם, ואם כך אז הוא יכול להפוך את הקערה על פיה ובבת אחת לחלץ אותי. האמנתי שעוד יהיה נס גדול ואשוב לפגוש את ילדיי ומשפחתי. האמונה הזו לא עזבה אותי בשום שלב, אף פעם לא התייאשתי. כמובן שגם התפללתי המון וקראתי תהילים. את הפרק למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה', קראתי יותר מאלף פעמים".

זיכרונות רבים יש לאליהו מהכלא, אך יותר מכל הוא זוכר את השעמום וחוסר המעש. "זה היה נורא", הוא נזכר, "לקום בכל בוקר לאותו דבר ולדעת שכלום לא צפוי לך, וייתכן שכך ימשיך עד יום מותך. היו גם עינויים קשים מאוד שאיימו לשבור אותי".

והוא גם זוכר את ליל הסדר שחל באחת השנים. "אחרי שלוש וחצי שנים של עינויים שאי אפשר לתארם שמו אותנו יחד שישה יהודים בתא אחד, כי לפני כן היינו בבידוד. כשחישבנו יחד את התאריכים הבנו שעוד מעט פסח, ליל הסדר".

איך מעבירים ליל הסדר בכלא?

"מכיוון שפעמיים בשבוע נהגו להביא לנו תפוחי אדמה שלוקים התחלנו לאסוף אותם, וכך בפסח ישבנו מסביב על הרצפה וזו הייתה סעודת החג שלנו. בשלב מסוים אחד החברים לא התאפק ונאנח: 'אוי לנו, במקום מאכלים, כבש, חרוסת ומצות, אנו אוכלים תפוחי אדמה ישנים ומקולקלים'. ענה לו הזקן שבחבורה: 'בני, ברוך ה' למען ארץ ישראל ועם ישראל נאכל אפילו חצץ'. עד היום המשפטים הללו מהדהדים באוזניי, כי זוהי הרוח היהודית".

ליל הסדר המרגש בעולם

הנס הגדול לו ייחל אליהו במשך יותר מארבע שנים הגיע לבסוף, כשהוא התבשר על שחרורו מהכלא והחזרה לביתו ולמשפחתו. אלא שיחד עם השמחה וההקלה הגדולה, הוא גם ידע שעליו לפעול כדי לעזוב את סוריה כמה שיותר מהר, מאחר שזוהי סכנת נפשות עבורו להמשיך להתגורר בה. דבר נוסף שהיה ברור לו הוא שלבריחה הזו יצטרפו כל בני משפחתו, מאחר שאם הם יישארו אפילו יום אחד אחריו, אין ספק שיתנכלו להם ולא יאפשרו להם עוד לצאת לעולם.

"אלו היו הימים של ערב פסח", הוא נזכר, " ולקראת הבריחה החלטנו למסור את כל הריהוט של הבית. הודענו לשכנים שאנו קונים ריהוט חדש, ומי שרוצה מוזמן לקחת את הרהיטים הישנים. חילקנו הכל ונשארנו עם דירה ריקה, אפילו בלי דירות וארונות, כשאנו יודעים שבכל מקרה אנו עוזבים את המקום עוד לפני חג הפסח. ואז, ממש כמה ימים לפני החג, הודיע לנו המבריח שהירח מלא ומכיוון שהחשיכה אינה מוחלטת לא נוכל לברוח. הוא דחה את הבריחה לשבועיים לאחר מכן, ואנחנו מצאנו את עצמנו מאוכזבים, כשאנו יושבים בבית ריק לחלוטין, ושואלים את עצמנו: 'איך נחגוג את ליל הסדר?'"

איך באמת חגגתם אותו?

"זה היה ליל הסדר המרגש ביותר בעולם. ישבנו על הרצפה ואכלנו בלי כיסאות ושולחן, אבל הרגשנו בני חורין אמיתיים, וכאשר הגענו למילים 'לשנה הבאה בארעא דישראל', הייתה בלב שמחה אמיתית על השנה הבאה בה נהיה בארץ, כבני חורין".

מבריחים את הגבול

את סוריה עזבה משפחת אליהו מיד לאחר הפסח. "יצאנו 31 אנשים, מכל המשפחה המורחבת, מתוכם 17 ילדים מתחת גיל עשר", מפרט אליהו,  "הלכנו יומיים ברגל, ובכל מקום סיפרנו שאנחנו מטיילים. כך הצלחנו לחמוק ולעבור בכל מקום בלי שיבחינו בנו".

אבל היה רגע נוראי שהוא לא מסוגל לשכוח, בו בנו הפעוט החל לבכות, והמבריח לחש לעברו: "תכסה מהר את פיו, שלא ישמעו אותו". "אי אפשר לתאר את ההרגשה כשהחזקתי את פיו של הילד בכל הכוח, כשכולי רועד מפחד", הוא מספר, "הקול של הילד נדם ולא ידעתי אם הוא חי או לא. מצאתי את עצמי זועק לבורא עולם: 'ריבונו של עולם, עברנו שמונה מדורי גיהינום, אל תעש עימי משפט שלמה'. אבל המבריח לחש אליי באימה: 'או שכולנו נמות כאן, 31 נפשות, או שהתינוק, אתה צריך לבחור ולהחליט'. שררה דממה ואפילו לא יכולנו לבדוק אם התינוק חי או מת. כך המשכנו להתקדם בעלטה מוחלטת, כשהסכנות אורבות בזו אחר זו: נחלים גועשים שנדרשנו לחצות, ביצות טובעניות, שדות מוקשים, סלעים, סבכי קוצים, גדרות תיל. זבנו דם, מעדנו, קמנו וצעדנו בגבורה, ובראש מורם, בשלב מסוים גם שמענו את הסורים בעקבותינו וכבר היה ברור לנו שכולנו ניתפס ונישפט לתלייה. ברגע האחרון הצלחנו להישכב על האדמה ולא הבחינו בנו, אין ספק שנעשו לנו ניסים גדולים".

הם המשיכו וחלפו בשדה מוקשים, בו צעדו בשיירה בפחד אימים, ועברו עוד מכשולים במשך שעות ארוכות, עד שהגיעו לגדר תיל, לגבול תורכיה. "לפתע התינוק פקח את עיניו, והלב שלי חזר לפעום", נזכר אליהו, "הרגשתי שזהו סימן שנשלח אליי ישירות משמיים – אות חיים".

בתורכיה הם הצטופפו בדירת מסתור במשך כמה שבועות, עד שלבסוף הצליחו לשכנע את השופט כי הם הגיעו לארצו לצורך מקלט מדיני והציע את מדינת ישראל כמקלט. "כך הגענו לארץ", הוא מסיים את סיפורו, "ומאז אנחנו כאן, אני מתגורר ברוך ה' בירושלים ובכל שנה מחדש, בזמן שקוראים את ההגדה מודה לבורא עולם על יציאת מצרים הפרטית שלי ועל החסדים שהוא גומל עם כולנו מידי יום ויום".