הרב ראובן אלבז: מה עשה האדמו"ר מבעלז כשהציעה לו אמו לאכול "שרויה"?

בתחילת ההגדה אנו מכריזים ואומרים "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". ולכאורה קשה, הלא כבר הכנו את כל הסדר והמצרכים לחג כפי מספר נפשות הבית, ומי באמת רוצה לארח כעת אורחים לא מתוכננים?

אלא אחד ההסברים הוא שהכוונה למי שנתן קודם הפסח מעות לקמחא דפסחא, ועזר למשפחות נזקקות לערוך את הסדר ולאכול את סעודת החג בביתם בשלווה ובנחת, אותו אדם מכריז ואומר לבני ביתו שאף הוא זכה לעזור לתמוך ולסעוד משפחות נזקקות, שיוכלו לעשות את סדר הפסח כהלכתו.

בעניין זה מסופר על רבי יוסף דב בער מבריסק זיע"א (המכונה "הרישב'ר"), ראש שושלת משפחת בריסק המפוארה. בערב פסח הגיע אליו יהודי ואמר שאין לו כסף לקנות יין, ולכן נפשו בשאלתו אם יכול הוא לקיים מצוות שתיית ארבע כוסות בחלב. מיד פנה הרב לרבנית וביקש שתביא את דינר הזהב מחדרם, כדי שיביאו לעני שיקנה יין לארבע כוסות, ובשר ומצות לסעודת ליל הסדר.

לאחר שהלך העני, שאלה הרבנית מדוע נתן הרב לעני סכום כסף כה גדול. הרי הוא רק טען שאין לו יין, ומדוע צריך לתת לו גם כסף לבשר ולמצות?

השיב הרב בחיוך, ואמר לרבנית שהיא לא התעמקה מספיק בדברי העני. הוא שאל אם אפשר לקיים ארבע כוסות בחלב, והרי שתי כוסות שותים לאחר הסעודה, ואם יש לו בשר – כיצד ישתה אחר כך חלב? אלא על כרחך שאין לו גם בשר לאכול, לכן נתן לו מספיק כסף שיוכל לקנות את כל המצרכים הדרושים לליל הסדר.

ואו אז, כשמקיימים כל דכפין בקמחא דפסחא, זוכים לשנה הבאה בני חורין... שנה הבאה בארעא דישראל... ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. 

ביטול הגאווה בחג הפסח

בכל האיסורים שבתורה יש דין של ביטול, ביטול ברוב, ביטול בשישים, במאה או במאתיים (כגון תרומה, עורלה, כלאי הכרם וכדו'), אך בפסח יש דין מיוחד, חמץ בפסח אפילו באלף לא בטיל (כמבואר בשו"ע סימן תמ"ז ס"ט), וצריך להבין טעם הדבר.

בפסח נהפכו בני ישראל להיות עם סגולתו של הקב"ה וקיבלו עליהם ועל זרעם את האמונה החזקה והיציבה בבורא עולם שאין שני לו, אֵין כֵּאלקֵינוּ אֵין כַּאדוֹנֵנוּ, אֵין כְּמַלְכֵּנוּ, אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ (מנוסח התפילה). אלא שישנו דבר אחד שמפריד ומהווה חציצה ביננו לבין ה' יתברך והוא הגאווה, כאומרם ז"ל (סוטה ה ע"א) אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת, והשאור מסמל לגאווה שהוא תופח ומחמיץ, אני ואפסי עוד, והוא זה שמפריד וחוצץ בין האדם לבין הקב"ה, וזהו שנאמר אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם (דברים ה, ה), דהיינו האנוכיות וגאוות האדם היא זאת שמפרידה בין האדם לבין הקב"ה, וכן אמרו תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב (משלי ט"ז, ה'), אפילו כלשהו גאווה.

לכן חמץ בפסח אפילו באלף לא מתבטל, שכדי לזכות להשארת השכינה בפסח מוכרחים לבטל את הגאווה לגמרי ולהיות בענווה אמיתית לפניו יתברך, עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כ"ב, ד'), ומשום כך מובא בשם רבינו האר"י הקדוש שהזהיר בפסח בחמץ במשהו מובטח לו שלא יחטא כל השנה (כן הוא בספר דבש לפי למרן החיד"א מערכת ח', י"ח בשם גורי האר"י, וכעין זה מצינו בזוה"ק ח"ג רפ"ב ע"ב), כיון שכשמבטל האדם את החמץ שבליבו, את הגאווה, השאור שבעיסה, הוא זוכה להשראת שכינה שמלווה אותו במשך כל ימות השנה ושומרת אותו מחטוא.

כך היא דרכה של תורה

שנינו בהגדה: חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

ולכאורה קשה, החכם שואל טעם והסבר לעדות החוקים והמשפטים, ואילו אנו משיבים לו שאסור לאכול אחר אכילת האפיקומן, וכמו שביארו המפרשים שדבר זה רמוז במילה "אפיקומן" שהוא נוטריקון: "אפיקו מיני" (תוציאו את מיני המתיקה מהשולחן, כיון שאחר האפיקומן אסור לאכול). כיצד אנו עונים לחכם, ומה הועילה תשובתנו זו?

אלא חשבנו בס"ד לבאר, שבתשובתנו לחכם אנו מורים לו את הדרך כיצד יזכה לזכור ולדעת את העדות החוקים והמשפטים של תורתנו הקדושה, והוא שיתרחק מרדיפה והימשכות אחר מיני המתיקה ותענוגות העולם הזה, וישקיע את כל מחשבתו ועסקו בתורה. "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן" – אפיקו מיני, תרחיק ממך את תענוגות העולם ותשקיע את עסקך בתורה וכך תצליח, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל (יהושע א', ח').

* * *

בחג הפסח מחמירים כל בית ישראל בחומרות יתרות, וזאת כדי להינצל מחשש כל דהוא של חמץ, אך עלינו להיזהר ולשים שימת לב גדולה לבל חלילה נתפוס הטפל ונניח העיקר, ולא יצא שכרנו בהפסדנו.

לצדיק השר שלום מבעלז זצ"ל, מיסד השושלת, היתה אם מבוגרת. בליל הסדר התקין הרב לאמו מושב לצדו כדי לכבדה, וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מושאל ממלכים א' ב', י"ט), לאמא של מלכות (בבא בתרא צא ע"ב).

כשהגיעו ל"שולחן עורך" הוגש לפני הרבנית הצדקת קערת מרק והיא פוררה לתוכה מצה ואכלה. הזדעזעו החסידים, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ (תהילים מ"ח, ו'), וזעקו בלבם "שרויה!", אך לזאת הם לא ציפו, לאחר שהוגש קערת המרק לאדמו"ר, לקחה אמו מצה ופוררה אף לצלחתו, ואמרה: "תאכל, בני, זה טעים". החסידים היו במתח לראות כיצד רבם ינהג, ולהפתעתם הגדולה נענה לה הצדיק בראשו – ואכל!

האדמו"ר הבחין בתמיהתם, והסביר: "מה לכם תמהים? שרויה היא חומרה רחוקה (יעוין בשערי תשובה סימן ת"ס ס"ב ובחזו"ע עמוד רי"ח), ואילו כיבוד אב ואם הוא דאורייתא, והוקש כבודם לכבוד המקום (קידושין ל ע"ב), וחששתי מלבייש את אמי בסירובי לאכול, ולעבור חלילה על אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כ"ז, ט"ז)".

יהי רצון שהימים הקדושים הללו יאירו עלינו כל השנה כולה, וְהַשִּׂיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, ונזכה לראות בקרוב בגאולת ישראל באהבה, אמן.

(מתוך כתבי יד – משכני אחריך – מועדים).