פרשת מצורע: כשהסב השכול פצח בריקוד עם האדם שגרם למות נכדו

את היום הנורא ההוא, נחמן שטיצר לא ישכח לעולם. בוקרו של אותו יום נפתח כמו עוד בוקר שגרתי. כמלמד בתלמוד תורה יצא נחמן למקום עבודתו, כשברכבו ישובים כמה מילדי שכניו שהסיע בקביעות לגנים.

זה היה אחד הימים החמים בקיץ הישראלי. נחמן שטיצר ביצע את מסלול הפיזור הרגיל כבכל יום, אבל שכח את חיים הקטן שנרדם ברכבו. הטמפרטורה בתוך הרכב טיפסה במהירות, וחיים הקטן ספג מכת מוות.

נחמן הובל אזוק למעצר, ובעוד ההורים האבלים יושבים שבעה, שוחרר נחמן שטיצר לביתו כשהוא מלא בהאשמה עצמית ובמחשבות נוראיות. נחמן לא היה מסוגל לצאת מפתח ביתו. באמצע ימי השבעה, הסב, אבי אמו של חיים ז”ל - הרב ישראל לייכטר, התעקש שנחמן יבוא לניחום אבלים. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, נחמן החליט להיעתר לרצון הסב, ובפנים חיוורות ורגלים כושלות הוא נכנס אל סלון משפחת לייכטר, שהיה מלא במנחמים שניסו להקל על שברם של ההורים.

נחמן סיפר שכשהוא נכנס השתררה דממה, ומרוב בושה הוא רצה שהאדמה תבלע אותו. פתאום בא לקראתו הסב, תפס אותו בידו והתחיל לרקוד עימו ריקוד סוער – לעיני המשפחה האבלה והמנחמים הרבים. הסבא רקד ואמר שיש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, והוא ניסה לסחוף אחריו גם את נחמן.

נחמן סיפר שהריקוד הציל אותו, והוא הוסיף שאין לו מושג איך בן אנוש מסוגל להגיע לדרגות אמונה גבוהות כאלה. נחמן יצא מבית האבלים כשסבא לייכטר מלווה אותו בחום ומעודד את רוחו.

באותם ימים, סבא לייכטר היה טרוד מאוד בנושא אחד – מצבו המשפטי של נחמן. לרגע הוא לא רצה לחשוב, שהידיד החדש שלו יקבל עונש מאסר בעקבות הריגת נכדו, כשברור לכולם שהטרגדיה נעשתה בשוגג גמור. הוא החליט לעשות הכל כדי שזה לא יקרה.

מיוזמתו, פנה לייכטר אל עורך דינו של נחמן שטיצר, והודיע שבהסכמת המשפחה – הוא מבקש להעיד לטובתו בבית המשפט. עורך דינו של נחמן היה המום, והוא סיפר שמעולם לא נתקל בתיק של גרימת מוות שבו משפחת הקורבן מחבקת את החשוד.

במהלך המשפט, אמר הסב לשופט כך: התלמוד ירושלמי (נדרים ט', ד') מבאר את ציווי התורה "לא תיקום ולא תיטור" באמצעות משל. כשיד ימין פוצעת בטעות את יד שמאל, יד שמאל לא תקום ותפצע את יד ימין בתור נקמה. עם ישראל כולו הוא גוף אחד. החשוד, נחמן, הוא חלק מהגוף שלי ושל בני משפחתי וכמובן גם של חיים הקטן ז"ל, איך אנחנו יכולים לפגוע בו בחזרה ולדרוש להטיל עליו עונש?

השופט נדהם והוא אכן נעתר לבקשת המשפחה, ועונשו של נחמן הומר בעבודות שירות בלבד.

סבא לייכטר הקים עמותה לעילוי נשמת נכדו, שמטרתה להילחם בתופעת הילדים שנשכחים בכלי רכב. יש לו גם שותף פעיל בעמותה: נחמן שטיצר. השניים יוצאים יחד, מספרים את סיפורם הכואב, ומתריעים על הסכנה הגדולה בהשארת תינוק ברכב.

כעבור תקופה נולד לנחמן שטיצר בן. בברית, סבא של חיים ז"ל כובד בסנדקאות, והתינוק נקרא – איך לא – חיים.

יש בסיפור זה כדי ללמד רבות על ההסתכלות הנכונה של אדם כלפי חברו. בעיניים רוחניות – כולנו אחד. אנחנו נשמה אחת. אברים שונים בגוף אחד.

פרשת מצורע עוסקת בטהרת המצורע. המצורע דיבר לשון הרע במטרה להפריד בין בני אדם, כתוצאה מכך שהוא הסתכל על חברו בעיניים גשמיות והוא ראה בו בעיקר גוף. תהליך הטהרה שהמצורע עובר, נותן לו הבנה מחודשת בנושא חשיבות האחדות, וכלים להביט על העולם בעיניים רוחניות וממילא לראות בחבר בעיקר את נשמתו.

התלמוד (יבמות סא ע"א) דורש את הפסוק: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל ל"ד, ל"א), באופן הבא: "אתם קרויין אדם ואין עובדי הכוכבים קרויין אדם". שמעתי בשם רבי מאיר שפירא מלובלין הסבר לדברי התלמוד הללו. למילה "אדם" אין הטיה ללשון רבים ("אדמים"), וזאת בשונה מהמילה "איש" שלה כן יש הטיה ללשון רבים – אנשים. הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל "אדם אתם". עם ישראל הוא העם היחיד בעולם שאצלו יש זיהוי מוחלט בין היחיד לרבים. עם ישראל הוא אדם אחד, כך שכל פגיעה בזולת היא בעצם פגיעה בחלק מהגוף של הפוגע.

* * *

כשמתעורר בנו רצון לדבר לשון הרע, עלינו לזכור את השכר העצום שהקדוש ברוך הוא נותן למי שמבליג ושותק.

שמעתי מהרב שרגא קאלוס שליט"א בשם הרב וולבה זצ"ל משהו מעניין.

יודעים אנו שחנניה, מישאל ועזריה מסרו את נפשם והפילו עצמם לתוך כבשן האש, העיקר לא לעבוד עבודה זרה. התלמוד (פסחים נג ע"ב) כותב עליהם: "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (כתוב בהם) 'ועלו ובאו בביתך... ובתנוריך ובמשארותיך', אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה". כלומר, הצפרדעים קפצו לתנורי המצרים ונשרפו שם למוות, רק כדי לקיים את רצון הבורא, למרות שצפרדעים לא מחויבים במצוות קידוש השם, אנחנו – שנצטווינו על מצוות קידוש השם, וודאי שנמסור את נפשינו.

הצפרדעים אמנם מסרו את נפשם, אולם לא מצאנו בתורה שהם מקבלים על כך שכר, וזאת לעומת הכלבים, שלא נבחו על בני ישראל בצאתם ממצרים ("וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"  - שמות יא, ז) ועד היום הם מקבלים על כך שכר – "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כ"ב, ל', רש"י שם).

רואים אנו כאן, שבמובן מסוים, "מסירות נפש" של שתיקה הינה גדולה יותר ממסירות נפש של קפיצה לתנורים. במסירות נפש של שתיקה יש שכר לנצח נצחים. לשמור על פה סגור כשיש מה לומר, זו מעלה גדולה מאוד.