לעצור את הטיל: הרבנית ימימה מזרחי על הניקיונות והיציאה לחירות

הצדעה לבנות ישראל

החרוצות! וְהִיא שֶׁעָמְדָה בכל כך הרבה מטלות...

לאימהות ולסבתות שלנו היה בית לנקות, אבל אנחנו –

מג'נגלות; בחוץ, ובכלל בתקופה הלא פשוטה הזו.

נתחיל ביארצייט של הרב אריה לוין זצ"ל.

"אבי האסירים", כך כינו אותו כי באמת, מי זוכר

אותם ביומיום העסוק שלנו, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל,

אבל הוא – לא ידע את נפשו.

הוא כל הזמן זכר שכשאנחנו מתהלכים חופשיים,

יש בעולם אנשים כלואים. נמוכי רוח.

בטוחים שהם לא ראויים לחירות.

וכשהוא מופיע פתאום בבית הסוהר, הם פתאום

כבר לא שכוחים, כי מישהו מחשיב אותם.

25 שנה הוא מבקר אסירים ולא סתם ההסתלקות שלו

היא בערב חג החירות. הוא מזכיר לנו את

הזכות הזאת להיות בני חורין. ואנחנו ממש

צריכים לומר, בדרכו של רב אריה לוין,

שהולך לרופא ואומר "הרגל של אשתי כואבת לנו" –

אנשי הצפון והדרום המפונים, כואבים לנו.

הפצועים, כואבים לנו.

החטופים והחטופות, כואבים לנו.

המשפחות השכולות כואבות – לנו.

אנחנו ממש זקוקים לתזכורת של האדם הגדול הזה

כדי לצאת לחירות מהיומיום המאוד צפוף ומאוד קטן

שנכנסנו אליו. אנחנו רוצות לצאת משם

אל המקום הגדול.

אז אפרופו המקום הגדול, אנחנו בואכה "שבת הגדול".

מה זה שבת הגדול ולמה היא נקראת כך?

בשבת הגדול ההיסטורי ההוא, במצרים,

אנחנו מוכנים למתקפת פתע. הרי אין מצב שהמצרים

לא יפגעו בנו אחרי ההשפלה הגדולה שעשינו להם

בי' בניסן, בשבת הגדול.

עם ישראל לוקח את אלוהי מצרים, הַשֶּׂה, הכבש

וקושר אותו למיטה ועומד להקריב – אותו!

רגע, הֵן נִזְבַּח אֶת אלוהי מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!

אין מצב שלא תהיה פה פעולת תגמול מזעזעת!

הם מחכים למתקפה.

ופתאום, אומרת לנו השבת הזו, שבת הגדול,

לפעמים אפילו טיל שכבר יצא לדרך, מיורט

ומשנה מסלול.

לפעמים כשנראה שהרע מכל בלתי נמנע, לא זו בלבד

שהוא נמנע, כמו בשבת הגדול,

אלא שגם הגו השפוף הזה זמן כל כך ארוך, נזקף פתאום.

משהו בנו יוצא לחירות.

השבת הזו היא שבת שאני תמיד קוראת לה

"שבת לנקיים ונקיות" במובנים של התמכרויות.

כשכל כך בטוחים שזהו, יצאתי לדרך מסוימת,

כמו טיל ששוגר, ואין לי שום אפשרות לסגת משם.

לא, אתם גדולים, אומר הקב"ה בשבת הגדול.

אז מה אם המסלול התחיל בצורה מסוימת?

אל תהיו כלואים במקום הזה!

גם טיל מבהיל מאוד אפשר ליירט.

המילה "יירוט" בתורה היא מופלאה.

בלעם יוצא לקלל את העם שלנו, שלא נדע. ואפילו הקב"ה,

כביכול, "לא יכול" על הבחירה שלו;

וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא – זהו, הוא הולך לקלל.

ופתאום: האתון הזאת. הרי מה זה חמור?

הולך כל הזמן באותה דרך, לא רואה בעיניים.

אבל כאן, באופן יוצא דופן – כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.

הביטוי "יירוט" מופיע בפרשייה של בלעם כשהוא

הולך לקלל ואין איך לעצור אותו עכשיו

והיא, האתון, מיירטת.

מה פירוש "יָרַט"?

אומר רש"י: נוֹטָרִיקוֹן:  יָרְאָה, רָאֲתָה, נָטְתָה.

היא רואה משהו, היא פוחדת, והיא נוטה מהמסלול

הבלתי הפיך. והקללה ששוגרה לכיוון עם ישראל,

מתבטלת.

אלה הזמנים שלנו בדיוק. ואנחנו צריכים ממש

להיות בטוחים בעזרת ה' שבתפילות ובבקשות ובהכנות

לחג הקדוש הזה, חג החירות,

גם הגזרה חלילה הקשה ביותר ניתנת ליירוט

ואפשר להסיט אותה ממסלולה.

וזה בעצם השיעור של שבת הגדול.

אז מה נבקש בהדלקת הנרות של השבת הזאת?

? איך הציפייה לילד שיהיה גדול –

פותחת לו פתח לשינוי לטובה?

שבת כל כך גדולה ברוחניות, ולמה סגולתה היא...

גשמיות ופרנסה?

איך קערת הסדר מלמדת אותנו לעטוף את מי

שהלב או הבית נעקרו אצלו ממקומם?

נלמד סודות וניצוצות מתוך ההפטרה הנפלאה שלנו

נראה בהשתאות איך הימים ההם משתחזרים בזמן הזה,

וקורבן הפסח ההיסטורי הראשון חוזר בווריאציה כיום.