פרשת מצורע: על הימנעות מדיבורים מיותרים, ועל ראיית הטוב בחברה הישראלית

א. "נקל יותר ללמוד כמה שפות ולהתרגל לדבר בהן, מלהימנע לדבר מה שאינו צריך". כך אמר רבי אריה לוין זכרונו לברכה – רב האסירים ומי שהיה מוכר בזכות מעשי החסד שלו עבור החולים ששהו בבית המחסה לחולי צרעת בירושלים, הקרוי היום – בית הנסן. סוגיית הצרעת המופיעה בחומש ויקרא, ובפרט תיאור הנגעים הגופניים – שאת, ספחת, בהרת וכו', מעלים באופן ראשוני תחושת דחייה וקבס. אך כידוע, התופעה הפיזיולוגית של מחלת הצרעת המצויה בתורה, אינה מעידה על בעיה רפואית, אלא היא סימפטום של חולי רוחני ושל טומאה. מצורע, כפי שנאמר בתלמוד הבבלי, מרמז על אדם שהוא מוציא רע, מוציא שם רע.

ב. במישור ההיסטורי והלאומי, לשון הרע אף פעם לא הובילה למקום טוב. בין שורשיה של גלות מצרים מצויות לשון הרע ודיבה רעה, שהוציא יוסף בצעירותו על אחיו. במידה מסוימת, יוסף בחר לראות דווקא את הצד השלילי. וכדברי רש"י: "כל רעה שהיה רואה באחיו...היה מגיד לאביו..., כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר". גם חטא המרגלים, אשר הוביל לארבעים שנות נדודים במדבר, יסודו בלשון הרע, ובחירה לראות את הרע, גם כאשר ישנה אופציה נוספת. אל מול דברי רוב המרגלים שטענו "ארץ אוכלת יושביה", בחרו יהושע וכלב לראות כי "טובה הארץ מאד מאד". בהמשך, הובילה לשון הרע לאחד האסונות המשמעותיים של עם ישראל. וכפי שכתב הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זכרונו לברכה, בספרו המפורסם – "החפץ חיים", המוקדש לענייני איסור לשון הרע ורכילות: "לבסוף ימי בית שני, גברה שנאת חינם ולשון הרע בינינו, בעוונותינו הרבים ובעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצנו".

ג. לשון הרע, רכילות וראיית הרע, באות לא פעם יחד עם ביקורתיות-יתר ושפיטת האחר בטרם הבטה במראה. הגמרא במסכת שבת קובעת כלל מעורר למחשבה ולאינטרוספקטיבה: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה". אדם המביט על סיטואציה שיש בה נקודות טובות ומוצלחות וגם הושקעו בה מאמצים ומשאבים רבים, והדבר הראשון שיש לו להגיד זה דווקא הנקודה הבעייתית והשלילית, ואפילו אם היא אמיתית לחלוטין, אזי, הוא צריך לעשות חשבון נפש גם עם עצמו. הפרספקטיבה שלו, המשקפיים איתם הוא בוחר להביט על המציאות, טעונים ניקוי. על הבעייתיות שבהתמקדות בלעדית בראיית הרע, כתב הרב קוק סמוך לחג הפסח תרס"ח. בתשובתו לכותב אשר הביע מחאה על סוגיות חברתיות בארץ ישראל והתריע מפני הירידה הרוחנית, כתב הרב קוק את המילים המחכימות הבאות: "הירידה באה לא מפני שלא מיחו רבנן על בתי הכופרים המחריבים את ארץ הקודש ברוחניות ובחומריות, כי אם מפני שרק מיחו ולא עוד".

ד. ההרחקה מן המחנה – הפרקטיקה הנוהגת כאשר אדם לוקה בצרעת, נובעת מהחשש להדבקה רעיונית ופגיעה בלכידות הציבורית. כך קרה גם שמרים הנביאה – אחות משה, הוציאה גנות על אחיה. ההרחקה היא פעולת הגנה של החברה מפני הסכנה של תוצאות הדיבור הבעייתי: התפוררות חברתית ולאומית. זוהי רפואה מונעת אסון – יש להרחיק ולהתרחק ממצורע – ממי שהאג'נדה שלו היא להוציא ולהביא רק רע. בין אם זה רכילות, לשון הרע, פייק-ניוז, זלזול, תלונתיות, שליליות, שיח מפלג ומתסיס ואפילו, כפי שאומר החפץ חיים: "איסור לשון הרע הוא אפילו על אמת"!

ה. "נצור לשון מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". על מנת להתנער מהשלכות הדיבור הבעייתי עלינו לשבח – דיבורים טובים ומחשבות טובות. כך, אל מול ההשלכות ההרסניות של ההתמקדות ברע, מתעצמות התועלות של המבט החיובי והמחזק. התקיימותו הנפשית של האדם, כפי שסבר הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ממוצא יהודי היינץ קוהוט, היא תמיד בזיקה לאחר. האחר הוא "זולת-עצמי", הוא משמש לעצמי מצע לצמיחה ולהתפתחות. המבט המאשרר של האחר והאמפתיה, החשובים עבור האדם הבוגר, הם מצרך קריטי להתפתחות בריאה של הילד. התגובה החיובית ביחס לפעולות הילד, מתן תחושה שהוא אהוב ומיוחד – הם המאפשרים התפתחות תקינה והרגשת שייכות בעולם. בדומה, ראיית הטוב בזולת מאפשרת ומקדמת חברה בריאה ומחוסנת. שימת לב לטוב אינה התעלמות מהרע או הכחשתו. ויחד עם זאת, פרגון, שבח, עידוד חיובי, מתן דגש לחוזקות, לימוד זכות, אמון הדדי כמו גם הכרת תודה על כל הטובה, הם המתכון להתכנסות אמיצה, ללכידות ולביצור מעמדו הנפשי והרוחני של האדם, המשפחה, הקהילה והעם.

ו. "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך לעלה ולקלס". חג הפסח הוא גאולת מצרים. יציאה והתנערות מכל מה שמצרים מסמלת. אחד מסממניה של מצרים רמוז בשיכול אותיות של שמו של המלך פרעה – פה רע. בפסח אנו מתקנים גם את מידה זו, ומתעלים למצב של – פה סח ומדבר טובות. אנו מנקים את הבית מחמץ ולא פחות מכך – מנקים את אופן המחשבה ואת אופן הדיבור מחמיצות: בוחרים להתמקד בטוב. חג הפסח מסמן את המעבר מגלות של ראיית הרע לגאולה של ראיית הטוב. וכדברי הרב קוק, יש לוודא שהעין "תמיד פקוחה לחפש את נקודת הטוב".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.