המידע שמסתירים מאיתנו: מרדף אחרי אזכורי ישראל במצרים

ישנם כמה קטעי פפירוס מוכרים, שיתכן שקשורים לתיאורים של ישראל במצרים, או של עשרת המכות. אבל האם זה הכל?

מתברר שיש "אנשים טובים" שיעשו הכל כדי שאנחנו לא נדע על כך.

זהאי חוואס, ראש רשות העתיקות של מצרים, אמר בריאיון ל"הארץ" מ-25/12/08, כי רק 30% מעתיקותיה של מצרים התגלו עד כה. היתר עדיין קבורים תחת החול.

אבל הבעיה היא לא עם מה שקבור תחת החול, אלא עם מה שנמצא תחת ידיו של אותו שונא ישראל, ראש רשות העתיקות המצרי, שרואה לעצמו מצווה גדולה להכחיש כל מה שכתוב בתנ"ך על עם ישראל, אף על פי שהתנ"ך קדוש, לכאורה, גם למוסלמים...

חלק גדול מהפפירוסים המפורסמים נדרשים על ידי חוקרים בני זמננו לחקירה. הם רוצים לבדוק ולהשוות שוב, לאור כל הידע שיש בידינו. אבל המצרים לא מאפשרים שום גישה אליהם, מחשש פן המחקר יחזק את ה"ציונות".

פרופ' מנפרד ביטאק חוקר שנים רבות את אווריס, בירת החיקסוס מהמאה ה-18 לפנה"ס. ידוע לנו על השם "יעקב" שמופיע בחותמות בתקופה זו, שמתאימה לתקופת יעקב במצרים. אך ביטק טוען כי קשה מאד להשיג עוד מידע. המצריים מגבילים מאד את החפירות, ואף דורשים לכסות כל מקום שנחפר באדמה שעליה זורעים גידולים שונים.  

(בבירה אוואריס מצא פרופ' ביטאק קברים המוניים, כדוגמת אלו שנעשים לאחר מגפות, ובהם קבורים כמויות עצומות – אך של זכרים בלבד. לדעתו קברים אלו יכולים להיות תוצאה של מכת בכורות. ניכר בהם שנעשו בחיפזון, במצב של לחץ קשה, והגופות מוטלות באי סדר ובחוסר תכנון ותנאים מתאימים. אלא שלא התאפשר לו לבדוק את השערותיו, עקב קשיים גדולים שהערימו עליו. את עדותו המצולמת ניתן לראות בסרט "פענוח יציאת מצרים").

הרבה חלקים בארכיאולוגיה של מצרים לוטים בערפל. אין לנו, למשל, ממצאים מעיר המלוכה של הממלכה התיכונה. ידוע לנו שהיא שכנה במוף, אך הארכיאולוגיה לא מצאה שריד לעיר מלוכה של שושלת מלוכה שלמה (ברטסד, דברי ימי מצרים עמ' 118, 134, 145). האם זה אומר ששושלת זו לא היתה ולא נבראה?

ד"ר יהושע ברמן כותב: "יש גבול למה שאפשר לצפות מתעודות כתובות ממצרים העתיקה. 99 אחוזים מהפפירוסים שנוצרו שם בתקופה הרלוונטית אבדו; ומאזור הדלתה המזרחית של הנילוס, ארץ גושן המקראית, לא שרד ולו פפירוס אחד. המקורות הכתובים היחידים העומדים לרשותנו במקרים אלה הם כתובות חרותות במונומנטים, והללו מוקדשות בדרך כלל להודעות לאלים על הישגים מלכותיים; משמע, מונומנטים אלה רחוקים מלהיות תיעוד מלא ואמין של אירועים היסטוריים. הם דומים יותר לרשימות קורות-חיים של מועמדים לעבודה: לאלו כן לאלו אין שום עניין בחסרונות, בתקלות ובכישלונות".

כמעט כל הקברים המצריים (חוץ מקברו של תות אנך אמון) נשדדו כבר ע"י שודדי קברים. המומיות שימשו לרפואה ולסגולות, והפפירוסים שימשו לכריכות וליצור כלים. במשך אלפי שנים החומר נשדד ונהרס על ידי אדם וטבע, כובשים ובוזזים. האחוז שנשאר הינו מזערי. ב1865 צילם פליקס בונפילס רוכל מומיות ברחובה של מצרים.

לפני מאה וחמשים שנה בסך הכל, כל רוכל שהיה מוצא מומיה, היא היתה פשוט שלו, והוא יכל למכור אותה תמורת כמה פרוטות. אז איך זה שלא מצאנו את כל אלפי המומיות והממצאים שהלכו בדרך כזו? את כל התכשיטים שהותכו כדי ליצור מהם זהב? הממצאים שבידינו הם שבריר קטן.

לכן, המרדף עדיין יימשך, כדי לנסות ולהשיג פירורי מידע על אבותינו במצרים לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנה, אבל אין לצפות שהוא יתקדם במהירות.