ציורי קיר ופענוח טקסטים: כך נראתה העבדות של בני ישראל במצרים

אנחנו יודעים כי אבותינו שועבדו במצרים, וסבלו שם שנים רבות, התורה לא מרחיבה בפרטי השעבוד מעבר למה שנצרך כדי ללמד אותנו. חז"ל מרחיבים ומפרטים יותר, אך עדיין ודאי יהיה מסקרן לגלות כל פרט שקשור לתקופה קשה זו בעמנו, הגלות הראשונה.

ואכן, מרתק לראות בציורי הקיר המצריים שצוירו ממש שם, בזמן המאורעות, לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנים, את העבדים המועסקים בעבודת בניה בכפיה, ואת הנוגשים המצריים. אין בידינו לדעת בבירור שמדובר דווקא בעבדים ישראלים, שהרי מצרים היתה בית עבדים, ושעבדו בה הרבה עמים ואנשים. אך בולט הדבר שהעבדים מצוירים בצבע בהיר יותר מהמצרים, כלומר מקורם מצפון למצרים, ולא מהארצות השכנות.

ישנם גם טקסטים מצריים המתארים קבוצה בשם "חבירו" או "עפירו", שהיו מצאצאי שם ונדדו באזור, בתקופת האבות ואילך, ולפי הרבה חוקרים הכוונה לעברים, אנשי עבר הנהר, או בניו של  עבר בן שם, שעל שמם נתכנה אברהם אבינו "העברי". החבירו היו משועבדים למצרים, לפי הפפירוסים, ובעיקר באזור שפך הנילוס לים, שהוא כנראה אזור ארץ גושן.

הציורים מראים כיצד העבדים לא רק בונים, אלא גם מכינים בעצמם את הלבנים, כמתואר בתורה, ואפילו את הגזרה המוזכרת בתורה, שפרעה הכביד את עולו על בני ישראל ודרש מהם לקושש גם את הקש – חומר הגלם ללבנים, היו שמצאו. פרופ' א. פולק מציין כי בשרידי הממגורות שבתל א-ראטבה, שהיא ככל הנראה העיר "פיתום", ישנה שכבה שבה הלבנים חסרות מאד בתבן, ומשקפת כנראה מצב שבו לא היתה אספקת תבן סדירה. התאריך – לפני כ-3400 שנה, הזמן שקדם ליציאת מצרים.

פפירוס מצרי מזכיר: "חלק מנות דגן לחיילים ולעפירו הנושאים אבנים למקדש רעמסס" (פאפירוס ליידן 348). וכן: אוסטרקון בכתב הייראטי ללא תאריך, המזכיר את שבטי העפירו, המועסקים בעבודת-פרך בבניית העיר פי-רעמסס (קאזל 1973, עמ' 14), בני ישראל כנודע בנו את פיתום ואת רעמסס.

במקום אחד מוזכרת חלוקת בצלים לבוני הפירמידות, כפי שנאמר בתורה, "זכרנו את אשר נאכל במצרים חינם... את השומים ואת הבצלים" (ישראל סלומניצקי, אנצ"ע בצל). בני ישראל מזכירים גם את החציר שהיו אוכלים במצרים, ואכן, התברר שגם זה היה גידול אופייני מצרי ממשפחת השומים, ששימש לתיבול מזון, להבדיל מהחציר המאוחר שהוא קש למאכל בהמה (הבוטניקאי מיכאל זהרי, אנצ"מ חציר). כתובת מימי הממלכה החדשה מתארת את אותה אוירה: "אנחנו ברעב ובצמא... אין דגה ואין שומים" (גריניץ 113). האבטיחים היו מן הגידולים שהשתבחה בהם מצרים, "חולותיה שופעים אבטיחים" אומרת כתובת מימי הממלכה החדשה (מובאת אצל פרופ' שופק, במאמרה: החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל).

פרופ' זהר עמאר, במאמרו "המזון במצרים בעיני המתלוננים", כתב: "רשימת הירקות שבדברי המתאווים אינה מקרית. מסתבר שהפריטים הללו מופיעים רק פעם אחת בלבד במקרא, בפרשתנו, ובהקשר למצרים בלבד... המשותף לכולם – מדובר בגידולי מקשה ממשפחת הדלועיים, ובירקות בעלי בצל הגדלים בחקלאות השלחין האופיינית למצרים...". גם הבחירה בבצלים ובשומים אינה מקרית: כמו שאר הירקות הנזכרים, הם היו ידועים כגידולים חשובים במצרים, כפי שנזכר במקורות ההיסטוריים והארכאולוגיים... כעבדים שעבדו בבנייה בפרך, סביר להניח שבני ישראל קיבלו מזון שכיח, כמו בצלים ושומים, במקום שכר. על רקע זה מעניינת עדות "ארכיאולוגית" שמביא הרודוטוס, בעת ביקורו באחת מהפירמידות העתיקות במצרים: "על הפירמידה כתוב בסימנים מצריים, מה היו ההוצאות לצנון, בצל ושום בשביל העובדים".

כך שהחקירה והפענוח של כתבים מצריים יכולות לקרב אותנו במעט לראות ולהרגיש את שעברו אבותינו במצרים, ולהודות לה' על כך שגאלנו וגאל את אבותינו, שאם לא כן היינו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה עד היום הזה.