שווה סיפור: היא עוד תחזור

כשהגעתי לעבודה בפעם הראשונה, הכניסו אותי לחדר שבו ישבה עוד אישה נחמדה. היא קבלה אותי ממש יפה, ועזרה לי להתארגן ולמצוא את עצמי בסבך המסדרונות והנהלים השונים במשרד. הוקסמתי ממנה מאוד. מבחינתי היא היתה אישה מקסימה, שאוהבת לעזור, מישהי לעניין, צעירה ברוחה. כיפית כזו. לכן התפלאתי כשאחרי מספר ימים הבוסית שלי שאלה אותי אם הכל בסדר, ואם אני רוצה לעבור מקום. זה יהיה אפשרי בהמשך, כי כרגע יש בעיה של מצוקת מקום.

עניתי לה שטוב לי במקומי, והמשכתי הלאה, לא מתעכבת על השאלה שלה. גם אם זה היה מוזר, חשבתי שזו התעניינות גרידא, אבל הזמן הוא החלון הטוב ביותר לעבר ולהווה, וכך הצלחתי לראות את מה שהתפספס לי בהתחלה. עם כל הנחמדות והחיוכים, היא היתה חזיתית מאוד, אחת שלא שומרת שום דבר בבטן כשהיא חושבת שאתה לא פועל נכון מול האינטרסים שלה, לוחמת צדק לפי ראות עיניה, מבלי לברור באמצעים, ישירה וחדה מאוד. כל מי שהיה צריך לבקש את עזרתה – חשב כמה פעמים לפני ביצוע. אם בתחילה חשבתי שההתנהגות שלה כוונה לאנשים מסוימים, הבנתי מהר מאוד שאין כללים ואין משוא פנים, כולם נכנסים לאותה מטריית ההגנה ממנה. היה לה תפקיד די בכיר, ותחתיה התנהלו דברים רגישים מאוד במשרד, כך שבאיזשהו אופן תמיד צריכים אותה, וזה ממש לא נעים, בלשון המעטה.

גם אני, כשהגעתי לצומת שבו הייתי צריכה את עזרתה, נכוויתי. היחס היה דומה, ודי נפגעתי, כי אחרי הכל אנחנו חברות ושכנות לשולחן, אז למה? אבל זרמתי, כי לא היתה ברירה אחרת, ועם הזמן למדתי לעצום עיניים איפה שצריך ופשוט לראות את הטוב שבה.

וכן, גם הבנתי למה הבוסית שלי שאלה אותי אם אני רוצה לעבור מקום.

הקטע הכי קשה היה כשנושא הדת צף ועלה, מכל סיבה שהיא. היא לא היתה מן המחבבות והאוהבות את מסורת ישראל. היא גדלה על מצע אחר לגמרי, ונשארה שם. מבחינתה זה כובל, חסר הגיון, ומסכן באמת הוא כל מי שנמצא בתוך ה"כת" הזו, לדבריה, ח"ו. דווקא בעלה היה שונה לחלוטין. ממקום של ריק שהוא גדל בו, הוא התעקש לחפש תשובות, ומצא אותן. הוא ידע בדיוק איפה האמת נמצאת. הם הגיעו להסכמה ביניהם, ובבית שמרו על הדברים הבסיסיים, כמו בשר וחלב, קידוש בשבת וארוחות משותפות, כפי מה שהם ראו לנכון. את כל החגים הם ציינו, בדרכים שלהם, כמובן, אבל זה היה קיים, והילדים נשמו וידעו יותר מדבר או שניים על היהדות. זה היה גם היופי בה – היא לא הפריעה לבעלה בעניין, וזרמה איתו, למרות הדעות והמעשים השונים בתכלית שהיא עשתה. בחוץ עשתה ככל העולה על רוחה ועל חשקיה, אבל בבית ומול הילדים הקו של בעלה היה נוכח, זה לבדו היה יפה בעיני – היכולת לחיות יחד ולכבד את השונה. ובכל זאת, כשהיו מדברים על הנושאים האלה, השד היה יוצא מהבקבוק, והוא היה די חנוק ומחניק. גם אם שיחות הפוליטיקה הובילו שוב למלחמת היהודים, כמה תחמושת יצאה לה מהפה… לפעמים היה נמאס לי להצטנף כל הזמן בפינה ולחכות שזה יגמר. מבחינתה היא רוצה בטובת כל החרדים באשר הם, כי העולם שבו הם חיים חשוך מידי, ואם רק יצאו החוצה - יראו מה זה לעשות חיים... ממש כמו המשל של השועל והדגים.

ב"ה חוננתי בפה ובראש ישר, ניסיתי להנגיש ולהסביר לה. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא. היא לא היתה בורה, היא הכירה הרבה מושגים ביהדות, אבל החלק האמוני והמהות של יהודי היה חסר ברובד העמוק יותר. עם כל זה, ראו שיש לה נשמה יהודית. הגאווה שלה היתה שהסבים והסבתות שלה היו אורתודוקסים בערבות סיביר הקפואה, הם מסרו את הנפש כדי לשמור על היהדות. היא חזרה והדגישה בפני כל מי שרק כיוון לאזור שהיא יהודייה כשרה, ופירטה את הייחוס. לפעמים לפני פסח או זמנים מסוימים היא היתה מגיעה פתאום עם שאלה הלכתית, כך שעם כל הבלבול שהיא היתה נתונה בו, הפנימיות שלה צעקה אחרת.

אהבתי אותה, למרות הכל. הערכתי חלק מסוים בה, והרגע שגילה לי את האמת הזו היה דווקא בערב שבת. עמדתי והתפללתי ליד נרות השבת על הילדים שלי, ופתאום – הרגשתי צורך פנימי להתפלל דווקא עליה... ולא סתם תפילה, אלא השתפכות הנפש. בכיתי בכי אמיתי, מכל הלב והנשמה, התפללתי שה' ייתן לה את החכמה, הבינה והדעת, ובעיקר את האומץ והכוח, לעשות את מה שנכון. זו היתה תפילה מעומק הלב, בעוצמות שלא הכרתי. ניגבתי את הדמעות והייתי בהלם מעצמי. לא הבנתי מה קרה לי, ואיך פתאום משום מקום היא הגיעה אלי, נכנסה לה ככה למיתרי הלב ופרטה לי בכל המקצבים והאוקטבות, עם אקורדים ובלי. הכל היה נתון למשהו עמוק ביותר שהיא גרמה לי. אבל אם חשבתי שזה היה מעשה רגעי וחד פעמי, התבדיתי. זה הגיע שוב, כמו סופה, משום מקום. פתאום הייתי מוצאת את עצמי מתפללת רק עליה. ככה, בלי הכנות, בלי הקדמות, בלי סיבה הנראית לעין. רגעים כאלה, כאילו מישהו נתן לי פקודה להתפלל באותה השנייה.

הסיפור הזה לא נגמר. הוא נמשך לאורך שנים, גם הרבה אחרי שעזבתי את העבודה שלי, והקשר איתה נחלש, עד שנותק.

החיים המשיכו במסלולם, ומאישה צעירה עם כמה זאטוטים התחלתי להשיא את ילדי והפכתי לסבתא. הכל יכול היה להיות ורוד ושמח, אלא שדני, הבן שלי, בשונה מאחיו, לא מצא עדיין את זיווגו. עם כל שנה שחלפה, הדאגה שלנו גברה. רציתי מאוד לראות אותו שמח כמו כל אחיו, ועם כל אחות או אח שהתארסו – הלב נצבט בשבילו, אנחנו דאגנו, אך דני, לעומתנו, לקח את הכל בשמחה אמיתית. הוא השתדל לא לדאוג והאמין בכל לבו שעוד יבוא היום והקב"ה יחזיר לו את האבדה שלו. דני היה בחור מוצלח באמת, בעל לב זהב ומידות טובות. כל מי שהכיר אותו אמר שזה משהו לא רגיל. הוא גם חיפש אחת כזו - הפנימיות היתה חשובה לו מאוד. הוא הלך והתבגר, וההצעות כבר החלו ופחתו. עשיתי את כל הסגולות, המוכרות יותר או פחות; הלכתי לרבנים ולקברי צדיקים; אבל היה נראה שהשידוכים שלו נמצאים בבצורת שוממה.

באחד הימים הגיע חבר טוב של בעלי, שהוא רב במדרשה לבעלי תשובה, ואמר שיש בחורה מקסימה שהוא מכיר מהמדרשה, והוא כל הזמן חושב עד כמה היא מתאימה לדני שלנו. בתחילה בעלי נרתע. היה פער בגיל, וגם הסגנון היה שונה ולא נראה מתאים משום כיוון. היו גם פערים נוספים שהפכו את ההצעה אפילו קצת מגוחכת למחשבה, אבל החבר לחץ, ולחץ ולחץ, עד שבעלי החליט לנסות ושאל את פי המדובר, דני, אם הוא מסכים לנסות מישהי מז'אנר אחר. להפתעתנו, על אתר הוא אמר כן.

זה היה מפליא, והופתעתי עוד יותר כאשר ראיתי את העיניים של דני. פתאום נדלקו בהן אורות שהרבה זמן היו מעומעמים. משהו חדש נולד שם, מה שלא ראיתי הרבה זמן. קבענו מועד לפגישה ביניהם, מתוחים לדעת כיצד זה יסתיים, וכבר כשראינו אותו, מיד אחרי הפגישה הראשונה, ראו את האור בעיניים שלו זורח למרחוק. הוא הלך בצורה אחרת, משוחררת, שמחה, כאילו אבן נגולה לו מהלב ומהדרך. הוא ממש התלהב, ולא הפסיק לומר עד כמה היא בדיוק מה שהוא חיפש כל כך הרבה שנים. זה הסגנון, וזה הראש, ובשבילו הכל היה מושלם!

ברוך ה', גם היא ענתה כן. הם המשיכו להיפגש, וכך זה התגלגל עד לגמר הטוב! בעלי ביקש להיפגש עם הוריה של הבחורה, וקבענו פגישה איתם בלובי של מלון. כשנכנסנו ללובי, ראיתי מולי, לא פחות ולא יותר – אותה, ולא אחרת! החברה שלי מהעבודה, כן, ההיא שישבתי לידה והתפללתי עליה בלי סוף. קפאתי מרוב הלם. גם היא קפאה. לאחר כמה שניות הפשרנו ביחד, מתחבקות ומתרגשות.

פתאום הבנתי מה היו הדמעות האלו, ואיך הקב"ה הכין לי את הכל, מזריעה והשקיה. כעת אני קוטפת את הפירות. היא, מצידה, הסכימה להתיישר עם הבת שלה, גם אם לא הסכימה לדרך שלה, ובעיקר – היא פתחה את הלב שלה לבן שלי, דני, שנכנס אליהם כמו מלך. כאחת שמכירה אותה היטב, פחדתי ממנה מאוד, אבל דני דווקא אהב את הישירות שלה ולא נבהל בכלל, וזה מה שגרם לה להתקרב עוד יותר. ומבחינתה הוא כמו הבן שלה, וחתן כזה היה שווה הכל.

אני יודעת שדמעות לא הולכות ריקם. ואף על פי שאולי נראה שקיבלתי את שלי, אני לא מוותרת. אני מחכה לה, בכל יום, שתבוא. הפעם יש לי שותפים – עוד זוג יקר שהקים בית בישראל על טהרת הקדושה. הם, אני והדמעות. היא עוד תחזור, אני יודעת.