גם אוזניות ב-650 שקלים לא יהפכו אותך למאושר

אחד השינויים שהמלחמה הביאה איתה, לפחות מבחינתי, הוא יחס מעט שונה לרכוש ולכסף. הנה, יש לי בית מקסים בקריית שמונה, אבל כבר כמה חודשים טובים שאנחנו לא נהנים ממנו, ורואים אותו בעיקר דרך מצלמות האבטחה; יש לנו שם רכוש וחפצים – אבל בפועל היום אנחנו מסתפקים במשהו כמו מזוודה ממוצעת לאדם, וברוב הזמן לא ממש מרגישים שחסר לנו משהו.

לאחרונה נפגשתי עם שני ספקים מוכשרים שנותנים שירות להידברות בתחום הדיגיטל. הם צעירים, נמרצים ובעיקר רעבים להצלחה ולכסף. יש להם חלומות שאני כבר הגשמתי, יש להם שאיפות כלכליות שכבר עברתי. במהלך השיחה הם רצו "לקחת" עבודה מספק אחר שלנו, שעושה עבודה טובה בסך הכל, ובמחיר סביר. ניסיתי להגיד להם שלא הוגן לקחת עבודה ממישהו אחר, שלא צריכים לרדוף כל כך הרבה, שכסף לא באמת מביא אושר, שכסף חשוב, אבל צריכים לשים אותו בפרופורציה – אבל הם חייכו במבוכה ולא באמת השתכנעו. כסף מניע את העולם, הסבירו. רק ככה אפשר להגשים את החלומות, לטוס לחו"ל וכן הלאה. אמרתי שזה נכון, אבל בשלב מסוים זה מקבל פרופורציה הרבה יותר אמיתית, בלי כל הדמיונות שיש לכולנו על כוחו הבלתי מוגבל (כביכול) של הכסף. הוא מוגבל ועוד איך.

בחמשת החודשים הראשונים של המלחמה התגוררנו בדירה יוקרתית של יהודי צדיק שמתגורר רוב השנה בארה"ב, והחליט להעמיד אותה לרשותנו. בנוסף, המדינה משלמת מענקים למפונים. אפשר להבין שלא חסר לנו דבר מבחינה חומרית, אבל אם תשאלו את אשתי – היא מתגעגעת בעיקר לגינה הקטנה שלה, וחולמת על היום שבו היא תזרע שתילים של ירקות, תעדור ותטפח את הגינה. הדבר הפשוט הזה הוא מה שנותן לה אושר אמיתי, הרבה יותר מדברים שעולים כסף.

תחשבו ככה: גם לעשיר הכי מופלג בעולם, בסופו של דבר יש Limit. הרי עם כל העושר שלו, הוא יאכל מקסימום 3 ארוחות ביום. גם אם יש לו מיליארדים בבנק, הוא ישן על מיטה אחת בלילה, ינעל זוג נעליים אחד וכן הלאה. יש לו אותו ווטסאפ שלכם, אותו מזג אוויר שיש לכם ואפילו את ה"הותר לפרסום" שיש לכם במבזקי החדשות. גם הוא מתקרר בחורף, גם לו יכול לקפוץ החשמל בדירה, ובקיצור – תאמינו לי שהדאגות שלו לא פחות גדולות משל אדם פשוט. הרי מרבה נכסים מרבה דאגה. ועוד איזו דאגה.

לא מזמן החלטתי להתפנק ולקנות אוזניות יקרות (יחסית) עם מסך מגע ב-650 שקלים. אני אוהב מוזיקה, עושה לא מעט הליכות עם אוזניות ומוזיקה משובחת, וזה באמת שווה עבורי. האם האוזניות עשו אותי מאושר? ברור שלא. זה נוח, הסאונד נפלא, יש סינון רעשים (גם אם תיפול פצצת אטום, כנראה שאמשיך לצעוד ברחוב בנחת לצד כל הג'וקים שישרדו), וברור שהן עדיפות מאוזניות ב-30 שקלים מאלי אקספרס, אבל בסופו של דבר, עם כל הכבוד לנוחות, זה לא מה שמביא את הסיפוק בחיים.

אז מתי אני מרגיש הכי מסופק? לא בהאזנה למוזיקה עם האוזניות האיכותיות, אלא כשאני נוסע לבקר את ההורים במלון כינר, 2.5 שעות נסיעה לכל כיוון. אני חוזר לירושלים בערב, עייף אחרי חמש שעות נסיעה במצטבר, אבל עם ציפור קטנה בלב; אני מרגיש סיפוק בזמן כתיבת ספר-אלבום על סבא וסבתא שלי ז"ל, שיחולק למשפחה בע"ה באזכרה הראשונה של סבתא; אני מרגיש סיפוק כשמצליח לסיים עוד מסכת במשנה, עוד ספר תורני, עוד כתיבת טור לעלון. דווקא אז הפשטות מגלה את כוחה, את החיוניות שבה, את הקסם שלה. את ההבנה שכסף לא באמת יענה את הכל. הוא מקסימום יעניק נוחות, אבל איך אומרים במרוקאית? The Best Things in Life are Free.

בסופו של דבר, הסיפוק הכי גדול בחיים הוא מכיבוד הורים, מלקבל חיבוק מפתיע מהבן שלך, מלתת צדקה למישהו שבאמת ראוי לכך, משיחת נפש עם חבר טוב, מארוחת צהריים ושיחה עם האישה, מהצלחות בעבודה, מתמונות ישנות באלבום, מזיכרונות ילדות ומבדיחות משפחתיות מטופשות. שיהיה ברור - לאוזניות ב-650 שקלים יש סאונד מטורף, אבל אין כמו הסאונד של משמעות החיים עצמם.