סיון רהב מאיר: איך אפשר לחגוג השנה את פסח? איך אפשר לא לחגוג?!

אנחנו לקראת ליל סדר מיוחד מאוד. זהו הלילה שבו יצאנו ממצרים, מחושך לאור. מלחמת האור מול החושך מזמן לא הייתה כה ברורה ורלוונטית. בשנים קודמות כתבתי כאן על חג החירות לדורנו: על עבדות לסלולרי, או על שיעבוד ללייקים. השנה הכול התאפס. ניערנו את האבק מעל המילים העתיקות, והן אקטואליות מאי פעם. בבוקר שמחת תורה נזכרנו: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". ומאז, 133 חטופים יקרים גורמים לנו לזעוק: "לשנה הבאה בני חורין".

אחד מבני המשפחה של החטופים אמר לי: "שמעתי ששואלים איך אפשר לחגוג השנה את פסח, ואני שואל: איך אפשר שלא לחגוג השנה את פסח? ההתייצבות שלנו לשולחן הסדר היא הזעקה הכי גדולה, ההפגנה הכי גדולה, למענם ולמעננו".

הנה כמה רעיונות שאפשר להוסיף להגדה של פסח בליל הסדר תשפ"ד.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה

אחרי הקידוש החגיגי שפותח את החג שמכונה "זמן חירותנו", מופיעה ברכת "שהחיינו". כמה לא מובן מאליו, להודות השנה על עצם החיים. חיים ילין מקיבוץ בארי כתב על כך, ב"הגדת התקווה" שהוציא מטה משפחות חטופים: "בחג הפסח עם ישראל יצא משעבוד לגאולה. גם אני ורבים כמוני, מיישובי העוטף, משדרות, מאופקים, שהצליחו להינצל ולצאת בחיים מהממ"דים במתקפת ה-7 באוקטובר, הרגשנו השנה כמי שיצאו מאפלה גדולה אל האור. אנחנו קוראים אלפי שנה על סיפור יציאת מצרים ומעבירים אותו מדור לדור, מאב לבן. מה שעברנו השנה הוא בקנה מידה של אירוע תנכ"י שהדורות הבאים יקראו עליו עוד אלף שנה קדימה, וילמדו ממנו דוגמה על החושך שהפך לאור. החושך הפך לאור בזכות אותם גיבורים – אזרחים וחיילים – שהגנו עלינו בגופם כדי שנוכל לצאת מהממ"דים, בזמן שבחוץ המלחמה נמשכה והחורבן היה בשיאו. אם נמשיך להיות מאוחדים כמו שאנחנו מאוחדים עכשיו, כל מי שיש לו נשק בצד השני – לא יוכל לנו. זה בידיים שלנו, וזה מעורר בי הרבה תקווה".

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל

ההגדה מציגה ארבעה סוגים של ילדים, ומלמדת אותנו לתת תשומת לב חינוכית שונה לכל אחד. אין פה העתק-הדבק, על אוטומט. כל אחד מקבל יחס אחר, וההגדה אכן עונה בצורה עמוקה לשאלה שכל אחד מהם שואל על פסח.

בדורנו, הרבי מלובביץ' נהג לדבר גם על "הבן החמישי". זה שלא מגיע בכלל לשולחן החג. הוא מנותק, מנוכר, מתבולל, וזו חובתנו להגיע לבנים האלה, בארץ ובחו"ל, ולהזמין אותם. לצרף אותם.

אבל השנה כתבה רינה אריאל על עוד בן, "הבן החסר". לפני 8 שנים נרצחה בתה, הלל בת ה-13, בקרית ארבע, במיטתה, בהתקפת טרור אכזרית. חזרתי השבוע לפרטי האירוע. זה מסוג הדברים שאולי הדחקנו עד שמחת תורה ביחס לרצחניות של אויבינו כשזה היה "רק קורבן אחד" או "רק בקריית ארבע".

והנה מה שרינה מבקשת להוסיף להגדה, לא למשפחות השכולות אלא להיפך, למי שזוכים ויושבים כולם ביחד לשולחן החג: "בכל כך הרבה משפחות אין בן או בת. אנחנו יושבים ומרגישים בני חורין, מרגישים גאולה ושחרור, אבל אין בן ואין בת, יש רק זיכרון. כל כך הרבה הורים שכולים טריים נוספו השנה למעגל הזה שלנו. כמה היינו שמחים להתמודד עם בן תם ועם בן שאינו יודע לשאול, אפילו עם בן רשע. רק שיהיה. רק שיחיה. אבל אין. לכן כשכולכם יושבים בפסח יפים וחגיגיים, עצרו רגע, נסו להיזכר בהרבה יותר מארבעה בנים שחסרים בעולם, ואז – תחזרו לבנים שלכם ותסתכלו עליהם. רק חבקו אותם. תאהבו. תשמחו בהם ואיתם. הם קיימים".

כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם: הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד

בסוף הרצאה שלי בבסיס זיקים ניגש אליי רס"ן יאיר טיקטין והציג פרויקט מלהיב: תוך כדי מילואים הוא הצליח להוציא לאור הגדה צה"לית חדשה, מלאת תוכן ופירושים. צללתי לתוכה וגיליתי למשל מה כתבה עינט קרמר, אשת מילואימניק, שיריונר: "כורך הוא חלק מרתק בליל הסדר. המרור מסמל את מרירות החיים, את כל הקושי והפחד שאנחנו חווים. המצה מסמלת את כוח החיים שטמון בנו, את החירות והשמחה. ואז מגיע הכורך – אנחנו כורכים ביחד מצה ומרור. ואיך מחברים אותם? זה סוד החרוסת. היא מאכל מתוק-מתוק. תפוחים, תמרים, תאנים, יין, אגוזים. כל המרכיבים האלה מזכירים לנו את מגילת שיר השירים שקוראים בפסח, מגילה שכולה אהבה ומתיקות. החרוסת מזכירה לנו את הסוד הידוע, כשצריך לחבר דברים ולרפא את הלב – האהבה היא התרופה. האהבה מדביקה מצה למרור, והיא תמתיק לנו את התקופה הנוכחית. בואו ניזכר כמה אנחנו אוהבים את הארץ הזו, את טבעה המיוחד, את פירותיה המתוקים, את האנשים שחיים עליה".

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵּינוּ

תחום הנפש זוכה בשנה הזו לתשומת לב רבה, לשמחתנו. יש הבנה שזה פיקוח נפש. לא אשכח איך כמה ימים אחרי שמחת תורה, במלון כפר המכבייה, ראיתי פסיכולוגית יושבת עם ילדים שנמלטו מיישובי העוטף ומבקשת שיספרו על דברים טובים שקרו להם השבוע. דברים טובים? הם ישבו בממ"ד במשך שעות, איבדו חברים, ברחו מהבית. אבל היא ידעה מה היא עושה. ופתאום גם הפנקייק בחדר האוכל של המלון הפך למשהו שאפשר לשים לב אליו, בחיוך ובהתלהבות.

"דיינו" הוא לא שיר, הוא תפיסת עולם. אנחנו מודים בו על כל שלב ועל כל הישג חיובי בדרך, גם אם חלקי. אנחנו לומדים לראות את הטוב, וכיוון שאנחנו יודעים להודות – אנחנו זוכים להתקדם לשלב הבא, במקום ליפול לייאוש.

יש נוסחים מרגשים של "דיינו" שכתבו ניצולי שואה, גם בתוך התופת, כשידעו להודות על פיסת תפוח אדמה ועל צעדת מוות שהסתיימה.

זהו שלב שבו גם אנחנו יכולים לעצור את ליל הסדר ולחשוב על מה אנחנו מודים, בתוך התקופה המאתגרת. מה מקורות החוסן, מה העוגנים הטובים, על מה אנחנו אומרים דיינו.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם

המשפט המפורסם הזה מזכיר לנו: בכל שנה עלינו לצאת מעבדות לחירות, לצאת מהמצרים שסוגרים על התודעה שלנו. להתגבר על קבעונות, על דעות קדומות, או בקיצור – לשבור את הקונספציות.

אחרי יציאת מצרים המקורית עשינו זאת: קיבלנו את התורה בהר סיני והמשכנו לארץ ישראל. האומה הקטנה של העבדים שיצאו לחירות שינתה את העולם. שברה את הקונספציה שהייתה אז, על כך שהחזק והרשע מנצח. עשרת הדברות חוללו מהפכה של מוסר ואמונה. אחרי השואה, מתוך האפר, הקמנו בתוך שלוש שנים מדינה מופלאה. שוב שברנו קונספציות, על הפרחת השממה והתגשמות חזון הנביאים אחרי אלפיים שנות גלות. זה אפשרי. ואחרי אירועי שמחת תורה תשפ"ד? מה המסקנות העמוקות שנסיק, אישית ולאומית? איזה קול נשמיע לעולם, שמחכה לבשורה? זה הפרק שלנו.

חג שמח.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".