עוד רגע הפרופסור פוצה את פיה, ואני מקבלת נזיפה. בטוח. לא יכול להיות אחרת

התקשרנו לקבוע תור לנוירולוגיה, למעקב. במזכירות ענו לנו שפרופ' יוגב כבר לא מקבלת, היא יצאה לפנסיה.

נו, סוף סוף. אומרים את זה כבר כמה שנים, בסוף זה קרה.

אבל מה איתנו? עם יונתן?

אמנם היא נתנה לנו את המספר האישי שלה, אבל לא חשבנו להשתמש בו. מה כבר יכול להשתנות? היא כבר לא מקבלת...

ביררנו על רופאים בקיאים בתחום התסמונות הנדירות, וקיבלנו שם של מנהלת מחלקת גנטיקה בבית חולים במרכז הארץ. שלחנו בקשה לפגישה עם כל החומר בפקס. לא עבר יום, וכבר קיבלנו טלפון מהאחות המתאמת של פרופ' עדי לביא-אפרתי.

"שלום, תוכלו לבוא בעוד יומיים?".

העברתי את השיחה לבעלי, שיתאם הוא זמן נוח.

אבל הייתי מופתעת. מה החיפזון?

בעלי שאל אותה את אותה שאלה בדיוק, ונענה ב"זו תסמונת נדירה ומעניינת, והפרופ' ממש רוצה שתבואו. היא מפנה במיוחד בשבילכם כל זמן שהוא כדי שתבואו הכי מוקדם שתוכלו".

אוקיי. מעניין.

קבענו תר לעוד עשרה ימים.

* * *

תכנון נסיעה למרכז הוא ממש מורכב. צריך תעסוקה מעניינת ליונתן לכל אורך הנסיעה, כדי שלא תהיינה הפתעות בדרך.

קנינו אוכל ושתיה, הבאנו ספרים, עיתונים ומעט משחקים כדי שיונתן יהיה עסוק.

ברוב זמן הנסיעה יונתן ישב והתעסק בחפצים שהבאנו לו. בזמנים שלא, סיפרנו לו סיפורים על עצמים שנראו בחלון, על מטוס – לאן הוא נוסע ולמה, על העץ – איך הוא מרגיש. יונתן היה מרותק, וזה היה טוב!

הגענו למחלקת גנטיקה. כולם כבר חיכו לנו: האחות המתאמת, רופא סטז'ר, והרופאה הדגולה בעצמה, פרופ' עדי לביא-אפרתי.

שוחחנו מעט על התסמונת, על הרקע ועל העבר של יונתן. יונתן שוטט בחדר, חסר מנוחה, ואז זה קרה...

סופת טורנדו פנימית נכנסה בו, והוא החל להעיף כל הנקרה בדרכו על כל הנקרה בדרכו.

מבטים מהולים ברחמים, אולי בהפתעה, הותירו אישונים המומים. נראה שלראשונה מזה שנים הם חווים מול עיניהם התקפת זעם שכזו. יוסי ואני לא איבדנו עשתונות, וכמורגלים בתחום, אני החזקתי חזק חזק את יונתן, ואילו יוסי היה קשוב וחפץ להמשיך בשיחה.

"אז באמת רצינו עוד לדעת...", הוא המשיך, אבל צוות המרפאה היה מרותק ומהופנט למהומה השקטה המתחוללת. מלבד גניחותיו של יונתן יכולתי לשמוע אפילו את הסקרנות של הפיל שבתמונה.

פרופ' לביא-אפרתי אמרה: "תנסי לשחרר אותו, מה כבר יכול לקרות? אז יעיף עוד דברים... מה שחשוב, נעול".

הסתכלתי על יוסי, שאישר לי בעיניו: "הם לא מבינים מה הולך לקרות עכשיו". ובאמת, יונתן השתולל ורץ לתמונה. הוא נתן לה כזה אגרוף. האוזן של הפיל הסקרן, מנוחתה עדן, נקרעה לגמרי.

יונתן המשיך מפה לשם, כשהצוות מנסה להרגיעו בכל דרך אפשרית.

אני הבטתי מהחלון החוצה, אל השמים התכולים. איזה רוגע, אפילו העננים לבנים, בוהקים ורכים כל כך, מזמינים לשוט ביניהם. התנתקתי, כאילו מה שקורה בחדר אינו נוגע לי. יוסי תפס פיקוד, ואחרי שדלת ארון התפרקה, כיסא הועף על הרצפה, הרופאה חטפה מכה והעט שהיה על השולחן נעשה ז"ל, בקשו כולם שנחזיק אותו שוב, שלא ישתולל. עכשיו היתה המשימה קשה בהרבה, אם כי כוחו של יונתן נחלש. כשיוסי החזיקו וסגר בעדו הוא בכה "אמא, אמא", ואז עבר אלי, ואני החזקתי אותו חזק חזק, כבקיאה ורגילה.

יונתן ניסה להשתחרר מפה ומשם, וכשראה שאינו מצליח – התייאש ונרגע מעט.

השיחה ניסתה לחזור לעצמה, אך ללא הצלחה. כולם היו תחת הרושם של התקף הזעם ואורכו, ניסו להרגיע אותנו, לייעץ, אך חשנו בדבריהם שאף הם אינם מאמינים לעצמם ולעצתם. הם חייבים לצאת ידי חובת עזרה.

רק פרופ' עדי ישבה והסתכלה במבט חודר ומעמיק משהו. היא לא פצתה את פיה מרגע שהמהומה נגמרה, רק הסתכלה וחשבה וחשבה.

נבוכותי. אולי רק אני שמתי לב למבטיה הנוקבים ולשקט המוחלט שנושב ממנה בדקות האחרונות?

כן, השיחה המשיכה. האחות המתאמת, שראתה לא מעט בחייה, ידעה לספר על מקרים נוספים, בתסמונות אחרות, כמובן. עם התסמונת של יונתן זו לה הפעם הראשונה. הסטאז'ר שאל שאלות וניסה להבין ואולי גם לחוות דעה – מה כדאי, מה לא, מה הוא קרא במחקרים. מובן שהוא לא חידש לנו בדבריו, הרי קראנו וקראנו, השגנו המון חומר על התסמונת, אבל הוא המשיך להפגין ידיעות.

ופרופסור עדי שותקת. עדיין.

חלפו דקות נוספות, ואז שמו לב כולם שפרופ' עדי לא מתערבת בשיחה, והמבטים שלה, אוי, אוי, שרפו אותי כבר כמה דקות ארוכות. מי יודע מה היא חושבת עלינו? על החינוך שלנו? אולי גם היא מאילו שיודעים בידיעה גמורה שכל התנהגות כזו מקורה אך ורק בחינוך קלוקל? והכל פסיכולוגי?

הנשמה שלי שרפה והבעירה עלתה למעלה, לגרון ולעיניים. השפלתי מבט, הרגשתי שהיא פוצה את פיה ואני מקבלת כזו נזיפה...

לא ידעתי מה קורה עם יוסי, לא ראיתי אותו בכלל, רק חיבקתי חזק חזק את יונתן והייתי עמוק עמוק בשריפה שלי בפנים. לא חשבתי שייתכן אחרת, כבר חוויתי כל כך הרבה, שציפיתי לעוד.

כן, הנה אמרה איזה משפט, הפרופ' הדגולה הזו, אבל באמת לא מעניין אותי מה. מתנשאת שכמותה. לא מספיק מה שאנחנו עוברים, ישר היא מביטה בעיניים חמורות סבר ושופטת אותנו לחומרה. היא באמת לא מעניינת אותי, זו פעם אחרונה שאנחנו באים לכאן.

שיפוט. איך שפטתי בקלות כזו, על כמה מבטים ושתיקה כבר בניתי בניינים, ואופי ואישיות לרופאה שזו לי הפעם ראשונה לראותה.

יוסי העיר אותי משרעפי. "את שמעת?".

"מה?", הגבתי ביבושת.

"הפרופ' כל כך משתאה, והנה היא תחזור שוב על דבריה, שתשמעי מכלי ראשון".

מנהלת מחלקת גנטיקה, הפרופ' עדי לביא-אפרתי, חייכה חיוך חם ואמרה: "הרשמת אותי כל כך, את מחיקה בבנך כבר שעה ארוכה, בנחת ולא בכעס, כבקיאה ורגילה, ואת עדיין מחייכת, מנסה להמשיך כאילו כלום לא קרה.

"אבל לא, תדעי לך שזה לא מובן מאליו. אני ראיתי דברים רבים בחיי, ואמא שמחזיקה בכזה רוך ובכזו תקיפות את בנה, שומרת עליו מאהבה, הוא משתולל ומרביץ בחיקה, והיא עדיין מחזיקה... זה, אין לי איך לתאר את זה במילים". היא היתה נרגשת, עיניה נצצו, ואני לא הבנתי על מה המהומה...

"את פשוט וונדר וומן, ואני מאמצת את יונתן לנכד...", היא חייכה, טופחת על שכמי באהדה. ואני? אני סופסוף הצלחתי לחוש שיש לי במה להתגאות.