כמה פעמים אתם צוחקים ביום?

עשו פעם מחקר גדול שניסה לבדוק כמה פעמים אדם צוחק ביום. מתברר שילדים בני חמש צוחקים בממוצע 300 פעמים בכל יום. לעומתם, אנשים מבוגרים צוחקים רק 15 פעמים ביום (במקרה הטוב). אלו הנתונים, ולמרבה הצער, הם באמת משקפים את המציאות.

הסיבה פשוטה. כתוב בפסוק: "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א', י"ח), וכנראה החיים האמיתיים כאן, בעולם הזה, הם לא פיקניק, וכמו שרבנו-תם קרא לעולם הזה: "נווה תלאות". אבל אין מצווה להיות בצער, להיפך, "מצווה גדולה להיות בשמחה", והשמחה היא השער לעולם החירות, לישוב דעת, ואפילו ליציאה מן הגלות, כמו שנאמר (ישעיהו נ"ה י"ב): "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ליקו"מ י' תנינא), ולכן כדאי לחשוב איך ניתן להעלות את רף השמחה שלנו. השליטה שלנו במציאות היא אמנם מוגבלת, אבל נראה שיש הרבה דברים שאפשר לעשות, כדי לשפר את איכות החיים ולהיות נינוחים יותר, שלוים, ואפילו שמחים.

קודם כל, כדאי לעשות מאמץ לצרוך כמה שפחות דברים שמדכאים ומורידים אותנו. לפעמים אלו מצבים, אנשים, חדשות, או אירועים, שבטווח הארוך יש להם השפעה שלילית מצטברת, ולכן כדאי למעט בהם, ולדלל אותם מהפלייליסט שלנו. מאידך, כדאי לנסות להרבות בדברים שמרוממים, ממלאים מצברים ונותנים חיזוק וכוח. יש הרבה עצות והרבה כלים כדי להצליח בכך, והסוד הוא שזה מחייב התמדה ועקביות.

אחד האתגרים הגדולים כאן הוא ההתמודדות עם דאגות. גם כהורים (הדאגות לילדינו המתבגרים בהחלט אינן פשוטות...), וגם ההתמודדות של ילדינו המתבגרים עצמם, סביב הלחצים והטראומות שלהם. דאגות הן לא בהכרח דבר רע. חלק מהדאגות דווקא מועילות, וגורמות לנו לעשות השתדלות, להיזהר ולהתכונן. אבל חלק מהדאגות הן מייאשות, משתקות ומתסכלות, ולכן הן רק עצת היצר לגרום לנו לפספס ולא להיות מאושרים ושמחים בחלקנו. תפקידנו לנהל את זה, ולשמור את הדאגות במינון הנכון, כזה שיקדם ולא ייאש.

 יש בספר משלי פסוק מוכר: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי י"ב, כ"ה). בביאור המילה: "ישחנה" אמרו חז"ל שני פירושים (יומא ע"ה): או "ישחנה מדעתו", יסלק אותה, ידחיק ויתעלם, או "יסיחנה לאחרים", ידבר ויעבד אותה בצורה נכונה. הפירושים נראים סותרים, אבל הם באמת משלימים. בשלב הראשון, ההתמודדות מול אירועים קשים גורמת לפעמים להדחיק. זה מנגנון הגנה שמאפשר לאדם לשרוד, ומשאיר אותו בעולם יציב, מבחינת הבטחון ויכולת ההתמודדות. אבל ההדחקה הזו גובה מחירים בטווח הארוך. יכולת הניהול העצמי נפגעת מאוד, וזה גורם להתנהגויות שונות, סביב ניהול עצמי מאותגר, מצבי רוח מתעתעים, דריכות ואי שקט תמידי, פגיעה ביחסים בינאישיים, וגם חורבן לקומה הרוחנית והנפשית.

 ולכן לא כדאי להישאר ככה. יש שלב שבו הנפש מרגישה מספיק חזקה, ואז כדאי לעבור ל"ישיחנה לאחרים" – לדבר, לעבד מחדש, זה נותן מסגרת לטראומה, באופן שמאפשר חזרה לתפקוד רגיל. לפעמים זה מחייב טיפול מקצועי, עם מומחה בדברים האלו. אבל על מנת שתהיה בכלל הסכמה לשיתוף פעולה, ולא סתם בזבוז זמן וכסף, תפקידנו כהורים לייצר אווירה בטוחה ומעצימה, מבינה ומקבלת, בלי טריגרים, עם הרבה קבלה מעשית. זה מה שיאפשר בעתיד את ה"ישיחנה לאחרים" בצורה הנכונה והטובה.

כדי לשמוע את הקלטות דברי הרב אורי זוהר זצ"ל בעניין זה, ניתן להתקשר לקו החינוך שלו: 08-3137881