האם אדם יכול בכלל להיות בעל ענווה באמת?

יהודים רבים חושבים לעצמם: זה בלתי אפשרי לשבר את מידת הגאווה שטבועה בנו, וודאי שרחוקה היא הדרך עד שנשיג את מידת הענווה. כתוצאה ממחשבות אלו, הם מתייאשים, אינם מנסים לעבוד על מידה זו, ולא מתאמצים להגיע למידת הענווה שבתוכם.

דעו לכם, אחי ורעי, מחשבה זו בטעות יסודה, והיא עצת היצר הרע בכבודו ובעצמו! כי חלילה לנו מלומר שהבורא יתברך יצווה אותנו בתורתו הקדושה לברוח מן הגאווה ולהידבק בענווה, כשהדבר לא אפשרי. וכי הקב"ה חשוד שיצווה דברים שהם מעבר לכוחותינו, חלילה?

אלא שהאמת היא שאנחנו לא משקיעים בזה מאמץ ומחשבה מספיקים.

תארו לעצמכם שהיינו לומדים ביחד כל יום במשך שעתיים, איך להגיע למידת הענווה, הרי פשוט הדבר שאחרי חודשים מועטים היינו מרגישים שינוי מהותי בצורת החשיבה שלנו ובהתנהגותנו. ואם לא הצלחנו עד עכשיו להוריד את מינון מידת הגאווה בתוכנו, הרי הסיבה לכך היא שלא השתדלנו מספיק להבין עד כמה מידה זו רעה עבורנו, ומה הדרך להגיע אל מידת הענווה.

כשאני שואל יהודי "מדוע אתה לא מגיע לשיעורי תורה?", תשובתו, על פי רוב, היא "אין לי זמן, אני טרוד בפרנסתי ובצורכי ביתי!". תשובתי אליו: להבדיל ממך, אדם שחולה במחלה הידועה, האם יש לו זמן להגיע לטיפולים מצילי חיים? ודאי, הוא יגיע אפילו קודם הזמן שנקבע עבורו, כדי להיות בטוח שיקבל את הטיפול. וכל זה למה? מפני שזה חשוב לו מאוד. כך גם בלימוד התורה, אם היית מבין את חשיבותה של התורה בשבילך, אזי היה לך זמן מספיק בשבילה.

כך הדבר גם לעניין מידת הענווה. אם רק נבין כמה היא תשפיע עלינו טובה וברכה, כדוגמת שלום בית, פרנסה טובה, שלוות נפש, ואפילו רוח הקודש, ולעומתה, כמה הגאווה מזיקה לנו וגורמת לנו לכעס, לחוסר בפרנסה עד כדי השפלות – אז בוודאי נשקיע מאמצים מרובים בעניין חשוב שכזה.

אמונה

בשביל שיתרגל האדם במידת הענווה, הרי שהדבר החשוב ביותר והעיקרי ביותר הוא האמונה. הכלל הברור והפשוט שעלינו להפנים, הוא שכל כוחנו ומחשבותינו והצלחותינו הם מכוחו של הבורא יתברך. הגאווה נובעת ממחשבה ש"אנחנו" מצליחים, או "אנחנו" יודעים וכו', וודאי שזה ההיפך מהאמונה, כיוון שבאותו רגע שאדם חושב שהכל בא בגלל הצלחתו, שוכח הוא שההצלחה באה ממנו יתברך. ואם רק נרגיל את עצמנו, ובכל פעם שהצלחנו באיזו פעולה, מיד נתלה את הצלחתנו בחסדו של הבורא עמנו, אין ספק שתיכנס בתוכנו מידת הענווה.