הבית שלי נפגע מטיל החיזבאללה, תודה לא-ל

30 טילים נורו על קריית שמונה, בישרו הודעות הווטסאפ על הבוקר. תוך זמן קצר החלו לזרום התמונות, וכשראיתי את התמונה הראשית של הבניין שחטף טיל ישיר, ממש בכניסה לשכונת יובלים בקריית שמונה, נשימתי נעתקה לרגע. זה ממש 50 מטרים מהבית שלנו! מיד נכנסתי לצפות במצלמות האבטחה שמשקיפות על הגינה. הכל נראה שם תקין. אבל כעבור שעתיים הגיעו השכנים היקרים שלנו, משפחת טובול, וערכו סיור בביתם וגם אצלנו בבית, כדי לאמוד נזקים, אחרי ששכן שגר קרוב יותר למקום הנפילה סיפר להם שההרס אצלו היה מאסיבי. הסתבר שהתריסים והחלונות בחלק מהחדרים נפגעו, ושהמחסן שבנינו ממש לפני המלחמה - די נהרס. התקרה האקוסטית שלו קרסה, קירות הגבס יצאו ממקומם, ובקיצור - תודה לא-ל. ושתבינו - לא ספגנו פגיעה ישירה כמובן. הכל בגלל ההדף מהטיל שנחת על בניין מגורים, 50 מטרים בסמוך לביתנו.

האמת היא שמאז שפרצה המלחמה, לקחנו בחשבון שגם הבית שלנו יחטוף. אנחנו גרים בשכונה הצפונית ביותר בקריית שמונה, ולפי כמות הטילים שיש לחיזבאללה - אם תפרוץ מלחמה כוללת (ובוודאות תפרוץ בחודשים הקרובים, למי שיש צל של ספק), רוב הבתים יפגעו. אבל עדיין, כשזה קרה וכשגילינו את הפגיעות אצלנו בבית - הופתעתי מעצמי עד כמה זה הזיז לי פחות מאשר חשבתי.

כי מה זו פגיעה כזו לעומת אנשים שביתם נהרס כליל?

מהי פגיעה כזו לעומת משפחות החטופים והנרצחים?

מהי פגיעה כזו לעומת הצער של כ-100,000 מפונים שחיים כבר יותר מחצי שנה הרחק מביתם?

מהי פגיעה כזו לעומת מה שהיה יכול לקרות לנו בצפון אם נסראללה היה מחליט להצטרף למתקפה בבוקר שמחת תורה?

מהי פגיעה כזו לעומת פגיעה בנפש?

אני מרגיש שכמאמר השיר, אין לנו זכות בכלל להתלונן. החיים שלנו אמנם לא תותים, אבל חייבים לראות גם את הטוב בכל הסיטואציה הזו: אנחנו המפונים חווים תקופה מעניינת שלא נשכח, מכירים מקומות חדשים, אנשים חדשים, אתגרים חדשים. מי כמוני יודע עד כמה לא פשוט לחיות מחוץ לבית במשך חצי שנה, אבל אפשר לבחור לראות את חצי הכוס הריקה - או המלאה. ויש גם כוס מלאה ברוב המקרים: קודם כל, יש מענקים מהמדינה או מימון של בתי מלון. שנית, יש אמפתיה מאוד גדולה כלפי המפונים. עם ישראל מתגלה פעמים רבות בשיא אצילותו, בהיבטים שונים. שלישית, אחרי המלחמה הבלתי נמנעת בצפון - כבר לא נחיה עם מפלצת מעבר לגדר. רביעית, המלחמה עצרה את רכבת הפילוג והשיסוי הדוהרת (אם כי שיש כעת ארגונים לוחמניים שמנסים להנשים ולהחיות שוב את רעלת הפילוג. הציבור כבר פחות איתם). וחמישית, ישנו גל התחזקות והתעוררות שלא ידענו כמותו מזה שנים רבות. אנשים רבים מחפשים משמעות, מחזקים את הזהות היהודית שלהם, נמצאים בתהליך בירור שימשיך עוד שנים ארוכות.

אז המחסן שלנו די הלך, ובבית נצטרך לעבור את כאב הראש של מס רכוש, שיפוצים ועוד. אבל יש כל כך הרבה דברים טובים בתוך זה - כמו למשל העובדה שלא החלטנו בדיוק באותו יום להגיע לבית ולקחת דברים, כמו שאנחנו עושים אחת לחודשיים. אז תודה לך, ה', שלא היינו שם, תודה שרק המחסן והחלונות נפגעו, תודה שמתישהו נחזור הביתה, ובעיקר תודה שהפגיעה הזו באבנים ובקירות לא הכאיבה לי יותר מדי.