מורן קורס ביקרה בנובה, ומצאה את המיגונית המחוררת ואת התפילה בלב

בחודשים הראשונים, אחרי כל הסיפורים ששמעתי וראיינתי ממקור ראשון, הרגשתי שעדיין אינני יכולה להגיע לשם. אבל כחמישה חודשים אחרי המלחמה, הגיע הרגע שבו קיבלתי החלטה: להגיע לנובה. לא יהיה נכון להשאיר לעצמי את החוויה והתובנות מהמסע הנשמתי הזה רק לעצמי, כיוון שברור לי שמי שמגיע לאדמה שספגה כל כך הרבה דם יהודי קדוש, לא ייתכן שיגיע לשם ולא יצא עם מינימום תובנה אחת חזקה לדרך.

יצאנו לדרך, והלב מתחיל לדפוק רגע לפני הכניסה, כבר על כביש הדמים. מזעזע לנסוע ורק לחשוב שלפני כמה חודשים, בדיוק באותו מקום היו גופות קדושות זרוקות בצידי הכביש. ולעומת זאת, אי אפשר לתאר את היופי האדיר שמשתקף מול עינינו כשמגיעים ליישובי העוטף. הניגודיות הזאת בלתי נתפסת.

בדרך לנובה קיבלה את פנינו המיגונית המחוררת מבחוץ ומבפנים. עצרנו ונכנסנו לתוכה. רק לחשוב מה עבר להם בראש ברגעי האימה שהיו נצורים בהם. אפשר לדמיין, אבל אי אפשר לתאר. החורים שעל הקיר לא נשארו רק שם, הם חוררו גם אצלנו משהו בלב. משהו בלב היהודי. וגם עכשיו, כמה חודשים אחרי, חשוב שנדע ונזכור שלא האויב מבחוץ יחורר אותנו, אלא האויב מבפנים, אנחנו, עלולים לאכל ולחורר את עצמינו, חלילה, ומכך חשוב שנזהר. מחובתנו להזכיר לעצמנו היטב היטב שרק ביחד ננצח, ורק ביחד נוכל להתגבר על האויב החיצוני, ושהכי חשוב ברגעים אלו – להתאחד מבפנים, ממש כמו בזמן מרדכי, כאשר הוא קרא לכולם להתקהל. ההתקבצות הזאת, הביחד שלנו, הוא הכוח שלנו לנצח בכל המהמורות שיש לנו לעבור בחיים.

באמצע המיגונית, מתחת לתקרה המחוררת, אמרתי פרק תהיליםלעילוי נשמת הגיבורים האדירים שלנו, שנרצחו רק בשל היותם יהודים. הי"ד.

כששאלו אותי אם יש לי קשר למישהו משם, לא חשבתי אפילו לרגע, התשובה שיצאה לי מיד מהפה היתה: "ברור, כולנו אחים. כולנו משפחה אחת. יש לנו קשר דם, אי אפשר להפריד בינינו".

פתאום הבחנתי במשהו מעניין. הרי אנחנו עומדים באדמת מדבר. כל האדמה חרוכה מסביבנו, מלבד הדשא שצומח מסביב לכל עמוד שעליו ישנו שם של נשמה שנספתה. מטורף! פשוט מרהיב. היכן צומחים חיים? באדמה שממנה נגדעו החיים. לסמל עבורנו - עם ישראל חי. החיים ממשיכים. המתים לא מתו וזהו, אלא הם ממשיכים הלאה להחיות את המסר שלהם, שלנו. הם ממשיכים לחיות את המסר שכולנו אחד.

כשסובבתי את הראש, מיד ראיתי טנק מבצעים של חב"ד. הקימו שם בית חב"ד עם שתייה, מאכל ותפילין לכל התיירים שמגיעים לשם. מדהים לחשוב שיש מאות גברים שמניחים תפילין שם, ושוב – הכל למען הנרצחים. דווקא שם, הנשמה נשמעת יותר למרחקים.

אנחנו עם הנצח. שלא נשבר ממאבקים ולא נשבר מאויבים. ידענו צרות בעבר וגם בהווה, אבל אם לא נרצה שבעתיד יהיו לנו שוב צרות, בואו נלמד את המסר.

בואו נשכיל להבין שאין מי שיכול לפגוע בנו. אנחנו חזקים כשאנחנו ביחד, ולא רק בשבילנו, אלא בשביל הילדים שלנו, בשביל העתיד שלנו, בשביל הרוגע הנפשי שלנו כעם.