ידידיה מאיר: אתה עושה את העבודה שלך? אתה בעל חסד גדול!

1. כמה פעמים יצא לכם לקרוא בספר ולגלות בו, מה שנקרא, "רעיון משנה חיים"? אני זכיתי לזה בפסח האחרון. פעמיים. בחג הראשון התארחנו אצל אחי וגיסתי ברחובות, ורגע לפני תחילת הסדר נתקלתי בספרייתם בספר "נחל אליהו" לחג הפסח. מדובר בספר שיחות של הרב אליהו דיסקין, ראש ישיבה ודרשן ידוע במגזר החרדי (עם אלפי שיעורים במערכת "קול הלשון"). בעבר קראתי כמה וכמה שיחות שלו על פרשת השבוע והתחברתי מאוד, אבל לא ידעתי שראה אור ספר שכולו רעיונות שלו על פסח ויציאת מצרים.

ברגע הראשון חשבתי שהספר, שמכיל גם פרק שלם עם ביאורים להגדה של פסח, יוכל ללוות לי את הסדר, אבל די מהר הבנתי שזה לא ילך. אי אפשר להציץ בו על הדרך, בין כרפס ליחץ, ולמצוא וורטים נחמדים. הספר הזה טוב מדי: זה או הוא או ההגדה. אז הנחתי אותו בצד, וקראתי בו בהמשך החג. בין כל הרעיונות הנפלאים, מצאתי שניים שאני ממש רואה חובה לפרסם. להשאיר אותם רק למי שייתקל בספר הזה במקרה, או אפילו לא במקרה, זו פשוט אגואיסטיות רוחנית.

ואני אסביר: פעמים רבות אנחנו שומעים רעיונות שתופסים לנו את האוזן, ואפילו את הלב, אבל מה שמיוחד בשני המהלכים האלה הוא שהם יכולים להשפיע עליכם הלכה למעשה. והאמת שדי בקלות. הראשון יכול לשדרג את כל התפילות שלכם ולהפוך אותן למועילות יותר, והשני יכול להגדיל באופן דרמטי את הזכויות שלכם בשמיים. כן, עד כדי כך. והכול, כאמור, באופן קל מאוד ליישום. לא תקראו?

2. הרעיון הראשון, בספר שיצא לפני כחמש שנים, מתחיל בעצם בשיח של ה־6 באוקטובר. מה אמרנו כאן בדיוק ביום שלפני שמחת תורה? הושענות. "הושע נא, למענך אלוקינו, הושע נא. הושע נא, למענך בוראנו, הושע נא. הושע נא, למענך גואלנו" וכו'. עם ישראל מבקש מהקב"ה: הושע נא, תושיע אותנו מכל הצרות. למה? למענך. בשבילך. כי כשאנחנו בצרה, יש צער לשכינה. הרב דיסקין מביא שורה של מקורות (מהחומש, משיר השירים, מהגמרא, מהמדרש, מהראשונים) שלפיהם כאשר יהודי נמצא בצער, גם הקב"ה נמצא בצער.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המעשית שרלוונטית לתפילה הקרובה שלכם: ר' חיים מוולוז'ין קורא לנו בספרו 'נפש החיים' ללמוד לעומק את תפילת חנה. נאמר בגמרא במסכת ברכות: כמה הלכות חשובות אנחנו לומדים מתפילת חנה. היא מודל לתפילה מוצלחת. תפילה שהפכה סדרי עולם. אחרי עשר שנות עקרות זכתה חנה להביא לעולם ילד. ולא סתם ילד אלא את שמואל הנביא, ששקול כמשה ואהרן. והכול בזכות התפילה שלה.

איך זה עבד? שימו לב לפסוק: "והיא מרת נפש, ותתפלל על ה'". מעניין. חנה לא התפללה אל ה', אלא על ה'. מסביר ר' חיים מוולוז'ין: "הגם שהיא עצמה הייתה מרת נפש, עם כל זה השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל על זה כלל. אלא שהטיחה דברי תפילתה לפניו יתברך שמו על הצער של מעלה, הנעשה מחמת שהיא שרויה עתה בצער". כלומר, בשיא הקושי שלה, על מה חנה חושבת? על הצער של הקב"ה מזה שהיא בצער.

3. ומתפילת חנה עובר ר' חיים מוולוז'ין לתפילה שלנו. ככל שנחבר יותר את התפילה שלנו אל צער השכינה – כך התפילה תיענה יותר. אני כותב כאן בקיצור רעיונות עמוקים ומנומקים. אתם מוזמנים לעיין בספר של הרב דיסקין וכמובן שגם במקור עצמו, נפש החיים, שער ב'. אבל אני קופץ לשורה התחתונה, לתכל'ס: אם פעם היו מדברים איתנו על לערב את צער השכינה בתפילה שלנו, היינו אומרים שזאת מעלה של צדיקים וחסידים. אני עכשיו בתפילה הקטנה שלי, על פרנסה, על ילדים, על שידוך, על בריאות, איפה אני מכניס לזה את צער השכינה? אבל נדמה לי שמאז שמחת תורה, אין מתפלל שלא מסוגל להרגיש את צער השכינה. השריר הזה נהיה מפותח אצלנו, נכון? התפילות הגדולות שלנו, על החטופים והפצועים והחיילים, על הניצחון מול אויבינו, מחוברות לנצח ישראל, לצער של הקב"ה. ובעצם כך גם תפילות על דברים "קטנים" יותר שקשורים למצב: מפונה מקריית שמונה שהילד שלה התחיל לגמגם במלון, זה לא צער השכינה? בעל עסק מהעוטף שמתמודד עם הפסדים בעונה הזו ולא מצליח לסגור את החודש, הוא לא חלק מצער השכינה?

אבל הרב דיסקין קורא לנו לשים לב קצת יותר לזווית הזאת בכל תחומי חיינו. לראות איך בעצם תמיד התפילה האישית שלנו היא לא קטנה ונרקיסיסטית, אלא לחשוב בגדול. הוא מביא את דברי המקובלים: "מי שיש לו צרה, יכוון במילים 'כי לישועתך קיווינו כל היום', מעומקא דליבא – ומובטח לו שתפילתו תיענה". מה פשר הסגולה הזאת? למה מכל הברכות בתפילת העמידה יש לכוון דווקא בתפילה הזאת ובמשפט הזה במיוחד? אומר הרב דיסקין: למילים "כי לישועתך קיווינו כל היום" יש משמעות כפולה: קודם כול, אנחנו מקווים לישועה שאתה תעשה לנו. זה הפשט. אבל גם: אנחנו מקווים לישועה שלך, הישועה של השכינה שנמצאת בצער. בדיוק כמו בתפילה של חנה, שהתפללה על ה'.

4. והוא מסיים במשל נהדר שקרה במציאות: לפני כמה שנים הוא הגיע לביתו של הרב שטיינמן. מחוץ לחדר השתרך תור ארוך. היו שם רבנים חשובים, ראשי ישיבות, אנשי חינוך. כל אחד רצה להיכנס פנימה וחיכה במשך זמן רב. ואז, משום מקום, הגיע יהודי אחד, עם כיפה קטנה שנראה ששם אותה בחדר המדרגות, ומיד כשהגיע הכניסו אותו פנימה תוך שהוא עוקף את כל התור של הרבנים החשובים. ולא זו בלבד, אלא שכשהוא נכנס אל הרב הוא התעכב בפנים דקות ארוכות. הרבה יותר מהמקובל. הממתינים בתור קצת התפלאו. מי האיש? למה הוא זוכה ליחס המיוחד הזה שאף אחד כאן לא זוכה לו? ואז הסבירו להם מי הוא ומה הוא והם הבינו הכול. זה היה הרופא של הרב.

ומספר הרב דיסקין: "אחר כך, כשנכנסתי אל ר' אהרון לייב, אמרתי לו: עכשיו אני מבין את דברי 'נפש החיים'. כולם התפלאו איך היהודי שהיה פה קודם נכנס בלי תור ועקף רבנים חשובים. התשובה פשוטה: כולם באו לכאן בשביל עצמם, אבל הוא בא בשביל הרב! כשיהודי מתפלל רק בשביל עצמו, אומרים לו: תחכה בתור, תמתין, יש סדר בדברים. כשיהודי מתפלל על צער השכינה – מקבלים אותו ואת תפילתו מיד".

5. כשקראתי את הרעיון הזה נזכרתי בסיפור מרגש ששמעתי פעם מחנן פורת על הרב עמיטל, ומתאים מאוד לערב יום השואה. כשהרב עמיטל היה נער בתקופת השואה במחנה ההשמדה באושוויץ, הוא השתתף פעם בסתר בסעודה שלישית. כמובן שלא היה בה דבר מלבד ניגונים של שבת. ואז, אחרי ששרו "מזמור לדוד", אחד החסידים סיפר את מה ששמע מרבו. דוד המלך אומר בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע – כי אתה עמדי". אין לי מה לפחד כי בכל מקום ה' איתי. זה הפשט. אבל אותו חסיד במחנה פיסק בשם הרבי שלו אחרת את הפסוק: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא". כי מי אני ומה חיי, הרי אני כשלעצמי מה אני, אבל "רע – כי אתה עימדי". על מה צר לי ועל מה דווה ליבי? על כך שאתה עמדי, דהיינו ששכינה בגלות, ועל כך שריבונו של עולם סובל עמי. אבל, הוסיף אותו חסיד, מאחר שאתה עמדי, מובטח אני שריבון העולמים לא ייתן לשכינה להיות אובדת לעולמים ויקים אותה מעפר. ומתוך "רע כי אתה עמדי", עוד נגיע להמשך המזמור "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים".

6. הטיפ השני שאני לוקח מהספר קל אפילו יותר לביצוע. וגם הוא, כמו העצה הראשונה בעניין התפילה, עוסק במחשבה שלנו. ברשותכם אני מדלג על מראי המקומות ומגיע ישר לנקודה: החפץ חיים אומר שיהודי פשוט שיש לו מכולת הוא בעל חסד גדול. כל היום הוא עוזר לאנשים. מוכר לזה לחם, ולהוא חלב, להוא קליק ולהוא צ'יטוס. כמה חסדים!

וכך גם יהודי שיש לו מונית, גם הוא בעל חסד עצום. כל היום הוא מסיע אנשים למחוז חפצם. וגם אינסטלטור הוא בעל חסד גדול. לפעמים ביום שישי הוא עוזב את הבית שלו והולך לעזור לאנשים שיש להם סתימה בצנרת. וכן הלאה. כל בעלי המקצוע הם אנשי חסד מופלאים שיקבלו שכר עצום בעולם הבא.

נו, מה אתם אומרים? אין לכם שאלה לשאול על קביעתו של החפץ חיים? ברור: מה בעלי חסד? זאת הפרנסה שלהם! בעל המכולת לא נותן מוצרים בחינם. זה לא גמ"ח, זאת מכולת. ואותו דבר נהג המונית והאינסטלטור והמתווך וסוכן הביטוח, ועורך הדין ומעצבת הפנים והפסיכולוג. תמשיכו אתם את הרשימה. כולם מתפרנסים ברוך ה' יפה, אין ארוחות חינם. אז איפה החסד הגדול? על מה מגיע להם שכר גדול כל כך בעולם הבא? הו, אז זה החידוש של החפץ חיים: שהכול תלוי בכוונה. אם הכוונה שלך היא רק לתלוש המשכורת בסוף החודש, או לכסף שהלקוח מעביר לך בביט, אז אתה אכן לא ראוי לשכר מיוחד. אבל אם אתה פועל מתוך תודעה של עזרה לזולת, גם בתחום שבו אתה עוסק – אולי בעיקר בתחום שבו אתה עוסק – אשריך בעולם הזה ובעולם הבא.

7. כן, אתה בעל מכולת בשביל שיהיה ליהודים מה לאכול. אתה בעל מונית כדי להסיע יהודים לאן שהם צריכים. אתה אינסטלטור כדי לעזור ליהודים להתמודד עם סתימות. וכן הלאה. נכון, אתה לוקח שכר על עבודתך, אחרת ממה תתפרנס? אבל זה לא אומר שבמעשים הללו אתה לא יכול לצבור המון זכויות בשמיים. לא חייבים להגיע עד לחסד עצום של תרומת כליה. מספיק לעשות כמו שצריך את המקצוע שלך, שעליו אתה מקבל שכר, מתוך מחשבה של עזרה וחסד. הדבר הכי גדול בעבודה הוא לעשות טובה למישהו אחר.

וגם בסוף הרעיון הזה מביא הרב דיסקין מעשה מרופא ורב גדול. כשהרב חיים קניבסקי ישב שבעה על אביו הגדול, הסטייפלר, הגיעו לניחום אבלים הרופאים שטיפלו בו, ור' חיים אמר להם את הדברים האלה של החפץ חיים: כשאתם מטפלים בחולים אל תחשבו רק על הפרנסה. תחשבו על עזרה, על חסד – וירבו זכויותיכם בשמיים.

8. זהו. עד כאן שני רעיונות קטנים, שבעצם לא דורשים שום שינוי במעשים שלנו, רק בתודעה. זה מה שעושה את ההבדל בין תפילה קטנה לתפילה גדולה שמתקבלת. וזה מה שעושה את ההבדל בין עוד יום בעבודה ובין חסד מופלא. יש קונה עולמו במחשבה אחת.

אני מבקש להודות לשורה של צדיקים וצדיקות שבזכות החסדים שלהם הטור הזה מגיע אליכם: העורכים, אנשי הסטודיו, המגיהה, אנשי מחלקת המודעות וכמובן המפיצים. שכרם גדול מאוד בשמיים. יהי רצון שבזכות כל החסדים הגדולים שלהם, נזכה לישועה בקרוב והשכינה לא תהיה עוד בצער.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".