סיון רהב מאיר: מה קרה לראש היהודי, לעם שנחשב חכם ונבון?

השבוע אמרה לי אמא של חטוף שיש לה רעיונות משלה איך לשחרר את בנה, אבל היא מתביישת לפרסם אותם. השיח כל כך חד צדדי, היא אמרה, כל כך לא מכיל ולא מורכב, שאין לה כוח שיתייגו אותה כקיצונית, יבוזו לה, ישתיקו אותה. אז היא שותקת מראש.

אנחנו בימי ספירת העומר. נהוג לא להתחתן ולא להתגלח, ויש עוד מנהגי אבלות בתקופה הזו. הכול בגלל ש-24 אלף מתלמידי רבי עקיבא נפטרו בימים אלה, "בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה", כך מסביר התלמוד.

הם היו חכמים, אבל לא ידעו לכבד את הזולת. הם היו מבריקים, אבל לא יכלו להתנהל זה לצד זה בכבוד.

זה המבחן של ספירת העומר, ובפרט ספירת העומר השנה. לדעת לכבד. נדמה לי שזו כבר לא קלישה, זו ממש שאלה של פיקוח נפש. אולי במקום הסיסמה "ביחד ננצח", שעלולה ליצור אחדות שהיא גם אחידות, אחדות שכולה קונפורמיות מסוכנת, צריך להציע את הסיסמה: בחוכמה ננצח. מתוך ויכוח בריא ננצח. מתוך דיון אינטליגנטי נוקב אבל מכובד ננצח.

מה קרה לראש היהודי, לעם שנחשב חכם ונבון? הרי תרבות בית המדרש היהודית מלאה בוויכוחים סוערים אבל ענייניים, לשם שמיים. פולמוסים שמטרתם לחתור קדימה. אז איך יכול להיות שאחרי ה-7.10 אנחנו מעזים להשתיק דעות אחרות? להיפך. אחרי שמחת תורה עלינו לחפש כל הזמן, ממש בכוח, דעות אחרות. אין יותר "קיצוני". ראינו לאן הביא אותנו ה"מתון", הקונצנזוס. הקבינט, המטכ"ל, התקשורת, המיינסטרים, כל השיח הציבורי המקובל כשל בבוקר שמחת תורה. אז עכשיו בואו נאתגר אותו. בואו נחפש תמיד את התצפיתניות. את מי שאומר משהו לכאורה שולי, צדדי, שלא מקשיבים לו מספיק.

היינו מצפים שדיוני הקבינט על עסקת החטופים יתנהלו בפתיחות מרבית, עם כמה שיותר דעות סביב השולחן. לא בהודעות לעיתונות זה נגד זה, כאילו יש דעה לא לגיטימית.

סינוואר ודאי מאושר לראות את היהודים רבים ולא מצליחים בכלל לנהל דיון רציונלי, לא פופוליסטי, דיון שמבוסס עובדות ולא רק על רגש, דיון שקודם כל, ברמה הכי בסיסית – מותר להגיד בו את דעתך.

ראיתי אתמול על המסך ביטחוניסט בכיר במיל', מפרשן בנחרצות, אומר לכולם מה נכון ומה לא, בלי לתת טיפת כבוד לדעות אחרות. הסתכלתי בגוגל. בחודש ספטמבר הוא התראיין ואמר "חמאס מורתע, הסכנה האמיתית לביטחון המדינה היא סמוטריץ'". באוקטובר התברר מה שווה המומחיות שלו מספטמבר, אבל הוא, לא מורתע, עוד יושב מאופר באולפנים, כמו עוד כל כך הרבה פוליטיקאים וביטחוניסטים ומומחים לשעבר. לצד השלעברניקים צריכים להביא לשעתידניקים. אולי ארים שוב טלפון לאמא הזו ואשכנע אותה לדבר.

פרשת השבוע: מה עושים אחרי אסון אישי?

אחרי מותם של כל כך הרבה יקירים, אנחנו מגיעים השבוע אל פרשה ושמה "אחרי מות". מסופר בה על מה שקורה אחרי מות שני בניו של אהרון הכהן. התורה מתארת תחילה את הכאב, את ההלם. "ויידום אהרון". אבל בהמשך אהרון, האב השכול, נשאר אהרן הכהן. יש לו תפקיד, והוא מקבל על עצמו עוד משימות, עוד מצוות. 28 מצוות יש בפרשה, והראשונות עוסקות בעבודת יום הכיפורים בבית המקדש, בהנהגתו של אהרון. כל כך הרבה פעמים הוא נדרש לטבול במקווה, לשטוף את ידיו ורגליו, להחליף בגדים ולבצע את עבודות יום הכיפורים עבור העם כולו. הפרשה כאילו ממלאת את החלל, את הוואקום שנוצר, בעוד פעילות קדושה.

מתוך השכול האישי, אהרון הפך למנהיג שידע להזדהות עם הכאב של כל אחד, להשכין שלום בין אנשים, ונחשב סמל של אהבה ואחדות מאז ועד היום.

אנחנו קוראים את הפרשה בכל שנה. השנה יש אלפים שקוראים אותה אחרי אובדן אישי. הפרשה כאילו אומרת: אחרי מות – מגבירים חיים.

יום השואה: על מה אתה מסתכל?

ביום ראשון בערב – יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד. הנה סיפור מכונן בעיני: הרב אליעזר סילבר, ממנהיגי יהדות ארצות הברית, היה נשיא "ועד ההצלה" שפעל במהלך השואה וגם אחריה, למען הניצולים. זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה הוא הגיע לאחד ממחנות העקורים. הוא ארגן תפילה, והזמין את אחד הניצולים להצטרף.

האיש סירב בתוקף, וגם הסביר מדוע: "במחנה היה איש דתי שאיכשהו הצליח להבריח לתוך המחנה סידור תפילה ונתן גם לאחרים להתפלל. בהתחלה הערצתי אותו על אומץ הלב ועל האכפתיות לכולם, אבל למחרת קלטתי את התמונה המלאה: הוא 'השאיל' את הסידור לאנשים, תמורת מזון. הוא פשוט ניצל את חולשתם. יהודים רעבים נתנו לו את פיסת הלחם האחרונה שלהם עבור שימוש של כמה דקות בסידור. אם כך מתנהגים יהודים, אני לא מתכוון לפתוח יותר לעולם את הסידור!".

הרב סילבר הקשיב, חשב לרגע, ואז ענה לו ברוך: "יהודי יקר, אני מבין ללבך. קשה לשפוט אדם במצב כזה, ובאמת לא ראוי לעשות שימוש כזה בסידור. אבל יש לי רק שאלה אחת: מדוע אתה בוחר לראות רק את האיש שהשתמש בסידור שלו כדי לקחת לחם מפיהם של יהודים רעבים? מדוע אתה לא מביט ביהודים הרבים שהיו מוכנים לתת פיסת לחם אחרונה, רק כדי להתפלל בסידור? והאם לא ראוי שאנחנו נמשיך לעשות את מה שהם מסרו עליו את הנפש?". שמעתי את הסיפור הישן הזה לראשונה השנה, כנראה לא במקרה. אנחנו בוחרים על מה להסתכל. אנחנו בוחרים איך לנהוג. אנחנו בוחרים איך לפרש את האירועים.

אפשר להתמקד רק במחדל. לדבר רק על הטעויות, על הטבח, על מה שעוד ייחקר, על כל מה שהיה מקולקל ומאכזב בשמחת תורה. אין לזלזל בכל זה. אבל אפשר גם להתבונן בכל מה שנחשף מאז – בגדלות הרוח, בבחירה בחיים, בתקומה, בערבות ההדדית, באמונה, בעוצמה, בכל היופי והטוב שהולכים ומתגלים.

שבת שלום ובשורות טובות.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".