ניצולת השואה: "אמא שלי חיבקה אותי ואמרה 'עשיתי הכל כדי להציל אותך'"

"החמצתי את הילדות שלי בגלל המלחמה ולאחר מכן בגלל הקומוניזם, העוני והעלייה לישראל, יכול להיות שאוסף הבובות בא לפצות על זה", כך אומרת ניצולת השואה מריאן מילר, בריאיון לישראל היום, כשהיא מספרת על אוסף הבובות הצבעוני והגדול בביתה.

"אחרי שההורים שלי, ויולטה ואלפרד נובל, ניצלו מהשואה, הם הבטיחו לעצמם שהילדים שלהם יהיו הכי מאושרים ‫ואופטימיים בעולם. ל‫‫אמא שלי היו ייסורי מצפון על כך שהביאה אותי לעולם של מוות בטוח, ‫ודרך ניסים ונפלאות היא הצילה אותי", סיפרה מילר, אם לארבעה שהשלישי מביניהם הוא הקומיקאי אדיר מילר.

השנה זו השנה ה-80 שנה לציון שואת יהודי הונגריה. מילר טסה השנה למצעד החיים בבודפשט בהשתתפות 80 ניצולים. היא נולדה בבודפשט, ובמרץ 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הגיעו גם אליה. "היהודים סומנו בטלאי צהוב, הועברו לגטאות והושמדו. זה התחיל ביהודים בערי השדה ולאחר מכן יהודים שגרו בבודפשט", היא משחזרת בריאיון. "הנשים והילדים נלקחו לגטו ומשם שלחו אותם ברכבות לאושוויץ. המשפחה המורחבת שלי ניסתה להסתתר. אבא נלקח למחנה ברגן בלזן. אמא ואני נתפסנו ונשלחנו לגטו.

"הייתי בת שנתיים, היה קור כלבים והייתי על הידיים שלה. ואז קרה דבר מדהים - אמא שלי תלשה את הטלאי הצהוב ורצה להסתתר איתי. נאצי הונגרי צעיר רץ אחרינו וכיוון אלינו כידון. הוא תפס את אמא ואיים עליה שיהרגו אותי מול העיניים שלה. ואז אמא שלי, שכל מה שהיה לה זו טבעת הנישואים הדקה שלה, הורידה אותה מהאצבע, פנתה לנאצי ואמרה לו: 'כל התכשיטים שיש לך מלאים בדם. יגיע יום הדין ותצטרך להסביר. הטבעת הזאת אין עליה דם, קח את הטבעת ותן לי לברוח'. באותו הרגע לקח הנאצי את הטבעת והיא ברחה יחד איתי".

ויולטה האם ניסתה להציל את עצמה ואת בתה התינוקת, אך חלק מהגויים סירבו לקבל אותן. אחרים הסכימו וכך חייהן ניצלו. "בבית האחרון שבו התארחנו הגיעה אורחת, ובעלת הבית הציגה אותנו בפניה. האורחת זיהתה שאמא שלי יהודייה ואמרה לבעלת הבית לרוץ להודיע לגסטפו. בעלת הבית יצאה החוצה כדי להלשין. אמא שלי מספרת שהיא חיבקה אותי ואמרה לי: 'עשיתי הכל כדי להציל אותך. זה הגורל שלנו'. אבל זה לא היה הגורל. האישה חזרה ואמרה שחיילים רוסים שבאו לשחרר את הונגריה מידי הנאצים נמצאים ברחוב. אמא שלי רצה וכרעה ברך בפני החייל הרוסי הצעיר. הוא חייך, נתן לי חתיכת שוקולד - וכך ניצלנו".

האב פרדי נולד בבודפשט. בכל ערב הם חיכו לו ואפילו ערכו שולחן עם צלחת, בתקווה שישוב. פרדי סבל מהתנכלויות בבית הספר והגרמנים לקחו אותו לברגן בלזן: "חילקו להם שם פרוסת לחם אחת לכל השבוע. אבא היה ספורטאי עם משמעת, הוא חילק את ‫פרוסת הלחם לשבע קוביות ואכל אחת בכל יום. הוא התקלח בשלג. לימים סיפר שמה שהחזיק אותו היה החלום לפגוש את אשתו ‫ואת בתו. כשהמחנה שוחרר על ידי חיילים אמריקנים הוא שקל 36 ק"ג בלבד. כשהתחזק הוא לקח תרמיל ויצא לדרך, לבדוק מי חי ומי מת".

אחרי מספר חודשים, הוא חזר. "אמא שלי הייתה באמבטיה, והיא אומרת לי 'מריאן, תפתחי את הדלת'", היא מספרת. "עמד שם האיש מהתמונה - אבא שלי. אין ספק שאני לא זוכרת את הכל כזיכרון רציף וברור, כי הייתי מאוד קטנה, ‫אבל לבני אדם יש זיכרון אמוציונלי שנשאר בתוך מחסן של זיכרון".

ב־1957 עלו מריאן ומשפחתה לישראל. "במשך שנים לא דיברתי על השואה", היא מסכמת. "בגלל שהייתי ילדה קטנה אני לא זוכרת. לא הרגשתי שאני שייכת לדור ניצולי השואה שראיתי בו משהו טרגי ומסכן. אבל האנשים הקרובים לי ביותר נרצחו. כשכולם הלכו לעולמם וכשאמא שלי סגרה את עיניה, הרגשתי שכולם עומדים מסביב למיטתי ואומרים לי: 'קומי, את האחרונה שיכולה לספר את הסיפור בגוף ראשון'. הרגשתי שזו פקודה משמיים".