חדשות בארץ
ניצול השואה, סבו של חטוף בעזה: "זו השואה השנייה שלי"
מיכאל קופרשטיין, סבו של בר שנחטף לעזה מהאתר ליד רעים, השתתף בדיון בוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה. "אנחנו לא בורחים מכאן והנכד שלי לא ברח ולכן נתפס" - אמר לנוכחים
- שלומי דיאז
- פורסם כ"ח ניסן התשפ"ד
מיכאל קופרשטיין (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)
מיכאל קופרשטיין, ניצול שואה וסבו של בר בן ה-22, תושב חולון, שנחטף לעזה מהאתר ליד רעים, השתתף היום (שני) בדיון בוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה. בפנייה לנוכחים קרא קופרשטיין לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים, סיפר את סיפורו האישי והשווה את מצבו בשואה למצב של נכדו.
"אני עובר עכשיו שואה שנייה. אחת עברתי במלחמת העולם ועכשיו עם הנכד. בר החליט שלא לברוח מהאתר שבו היה, שם עבד כחובש, אלא להישאר לסייע לאחרים תחת מתקפת הטרור. אנחנו לא בורחים מכאן ובכלל והנכד שלי לא ברח. הוא נתן עזרה לאנשים שם. הוא חבש אותם והחבר שלו אמר 'בר, בר, תעזוב הכול, אנחנו צריכים לברוח ולהציל אחד את השני', אבל בר אמר לו 'לא. אני קודם כל חייב להציל את האנשים' וכך הוא נשאר, עזר לאנשים עד שהוא נתפס".
על מצבו של בר, אמר הסב כי המשפחה אינה יודעת דבר. "מאז שקיבלנו תמונות שלו עם החבל על הגרון והידיים על הרצפה אין לנו כלום. אשתי כל היום בוכה ובוכה. עברתי אירוע מוחי בגלל מה שקרה לבר. אין מילים ואין תשובה".
הסב תיאר בפני המשתתפים בדיון את אשר עבר עליו, בעודו ילד, עם תחילת מלחמת העולם השנייה: "עברתי את השואה הגדולה ביותר שהייתה. בוקר אחד מוקדם שמענו פיצוצים בעיר שבה חייתי במולדובה. הבניין התחיל ליפול ואמא הצילה אותי. עלינו לרכבת ולאחר כמה קילומטרים המטוסים פיצצו את הרכבת ורוב היושבים נהרגו. הצלחנו לברוח ורצנו ליער. אמא לא הספיקה לקחת מים ואוכל, דפקנו בדלתות של אנשים שגרים בדרך והם סגרו את הדלתות בפנינו ואיימו עלינו שהם יקראו לצבא".
"ככה הסתובבנו במשך שבועות. אכלנו את מה שמצאנו על האדמה. סבלתי מקור, רעב וצמא. ב-1943, כשהצבא האדום הצליח לשחרר את סטלינגרד, אספו את הילדים ושלחו אותנו לסיביר. שנה וחצי לא ראיתי את אמא שלי. חזרנו לצ'רנוביל. את אבא שלי לא ראיתי 10 שנים, לא ידענו מה איתו ואיפה הוא. הסתבר שהוא ישב 10 שנים בכלא הסובייטי רק בגלל שהוא נפל בשבי הגרמני בזמן המלחמה".
מיכאל שב והתייחס לסיפורו של נכדו בר, שהתגורר עימו: "הנכד שלי מצוין, חברמן. שירת בצבא ונותר לו חודש להשתחרר מהצבא. הוא אבטח את המסיבה. בשש וחצי בבוקר, עם תחילת המתקפה, אשתי ביקשה לדבר איתו. הוא ענה ואמר שהכל בסדר. אבל הסבתא שומעת שמישהו לידו צועק שיש רקטות שנופלות עליהם והשיחה נותקה. ומאז לא הצלחנו להשיג אותו. הבת שלנו חיפשה אותו בכל בתי החולים, התקשרנו לצבא ולמשטרה שלא עזרו לנו. לא רצו להראות לנו את הסרטונים והתמונות שהופצו, שרואים אותו קשור והוא צועק את השם שלו".
"את הסרטונים האלה לא קיבלנו מהצבא אלא מהטלגרם. הוא עבד כדי לסייע לפרנס את המשפחה ואת האחים שלו. אנחנו לוחצים ומבקשים לשחרר אותו, אבל אין מידע עליו. היום המיוחד הזה עובר עליי קשה מאוד. אבל לא מדובר רק בשנה זו, אלא בכל שנה ושנה. עברתי שתי שואות, גם את השואה הבינלאומית וגם כשהנכד שלי נמצא עכשיו אצל האויבים".
על ההשוואה בין השואה לאירועי הטבח, אמר מיכאל: "הרמה כמעט אותה רמה. איך אפשר לקחת ילדה בת תשעה חודשים, לחנוק אותה ולצחוק מזה? לעולם אי אפשר לשכוח. אין מילים כדי לדבר על דבר כזה".
בהתייחס לטענה לפיה אין להשוות מאחר וכיום יש לישראל צבא, השיב מיכאל: "היה צבא גם במלחמת העולם השנייה והיו בצבא אז מיליונים, ולא כמו שאצלנו כשאנחנו מדינה קטנה. סדר הגודל של הצבא שיועד אז להילחם בנאצים, לעומת כוחה הצבאי הקטן יחסית של ישראל כיום, הוא פי מאה ופי אלף. אי אפשר להשוות. ההשוואה היא בתוצאה. אדם נולד כדי לחיות ולא כדי שיחלקו אותו כמו כלבים בחוץ".