כמה מצוות יש בפרשת קדושים? בואו להכיר את המצוות שבפרשת השבוע, בליווי סרטונים מרתקים

פרשת השבוע, פרשת קדושים, מלמדת אותנו 51 מצוות: 13 מצוות עשה ו-38 מצוות לא תעשה.

מצוות בפרשת קדושים:

ריב - מצות יראת אב ואם.

לירא מהאבות, כלומר שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שיירא ממנו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו". בספרי נאמר: "אי זהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו".

ריג - שלא לפנות אחר עבודת אלילים לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה.

מהות המצווה: שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראייה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אל תפנו אל האלילים".

ריד - שלא לעשות עבודה זרה לא לעצמו ולא לזולתו.

מהות המצווה: שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה בין לעצמו בין לזולתו, ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים, שנאמר "ואלהי מסכה לא תעשו לכם".

רטו - שלא לאכול נותר.

מהות המצווה: שלא לאכול נותר, והוא מה שנשאר מבשר הקדשים מקורבן שקרב כמצוותו אחר זמן הראוי לאכלו, שנאמר במילואים "לא יאכל כי קדש הם".

רטז - מצות פאה.

מהות המצווה: להניח פאה מן התבואה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם", אחר שזכר "לא תכלה פאת שדך".

את טעם המצווה מבאר בעל "ספר החינוך":" כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעולות, תתפעל הנפש ותהיה טובה, ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו, ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין".

ריז - שלא לכלות הפאה בשדה.

מהות המצווה: שלא לקצור כל הזרוע אבל יעזוב ממנו שארית לעניים בקצה השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקצרך". וזה הלאו ניתק לעשה, שנאמר "לעני ולגר תעזב אתם וגו'".

ריח - מצות לקט.

מהות המצווה: לעזוב הלקט לעניים, והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט: "לעני ולגר תעזב אותם".

ריט - שלא לקחת שבלים הנופלים בשעת הקציר.

שלא לקחת שיבולים הנופלות בשעת הקציר, אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט", ואף הוא לאו הניתק לעשה.

רכ - מצות הנחת פאת הכרם.

מהות המצווה: להניח פאה בכרם. ופאה זו של כרם הוציאה הכתוב בלשון "עוללות", כלומר שנצטוינו שנשאיר כל העוללות בכרם לפאה.

רכא - שלא לכלות פאת הכרם.

מהות המצווה: שלא לכלות כל פירות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל".

רכב - מצות הנחת פרט הכרם.

לעזוב פרט הכרם לעניים, והוא מה שיתפרד ויפול מן הענבים בשעת בצירה, שנאמר "לעני ולגר תעזב אותם" אחר שזכר "ופרט כרמך לא תלקט".

רכג - שלא ללקוט פרט הכרם.

שלא ללקט פרט הכרם, אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר "ופרט כרמך לא תלקט". והוא הגרעינים הנושרין בשעת קטיפת הענבים.

רכד - שלא לגנוב שום ממון.

שלא לגנב שום ממון, שנאמר: "לא תגנבו", ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פו א), שזה אזהרה לגונב ממון. וזהו מהמצוות שהשכל מחייבן.

הרב זמיר כהן - חומרת עוון הגזל:

רכה - שלא לכחש על ממון שיש לאחר בידינו.

שלא נכחש במה שהפקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו, שנאמר: "לא תכחשו". ובא הפירוש (שבועות לז ב), שבממון הכתוב מדבר.

רכו - שלא לישבע על כפירת ממון.

שלא נשבע על ההכחשה שנאמר: "ולא תשקרו", כלומר שאם כפר איש בפקדון, עבר על לא תכחשו. ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך עבר על ולא תשקרו, שכן בא לנו פרוש זה הכתוב שהוא להזהיר על הנשבע בכפירת ממון

רכז - שלא נשבע לשקר.

שלא נשבע לשקר, שנאמר "ולא תשבעו בשמי לשקר", והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה.

רכח - שלא לעשוק.

שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אנס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמר להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם. וזאת היא מדה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב: "לא תעשק את רעך".

רכט - שלא לגזול.

שלא לגזול כלומר, שלא נטל מה שאין לנו זכות בו בכוח ובזרע בפרסום, שנאמר: "ולא תגזל", ובא הפרוש עליו, (ב"ק עט ב) שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אנס ובפרסום.

רל - שלא נאחר שכר שכיר.

שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר".

רלא - שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה.

שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר "לא תקלל חרש".

טעם המצווה: בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני – וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז) ותרגם לרוח ממללא – נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים, כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו.

רלב - שלא להכשיל תם בדרך.

לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשול". ולשון ספרא, לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו. וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה.

רלג - שלא לעוול המשפט.

שלא יעשה הדיין עוול בדין. והעוול יהיה בכל עת שיעבור על מה שצותה לנו התורה בעניין הדין, אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין. ועל זה נאמר "לא תעשו עול במשפט".

רלד - שלא לכבד גדול בדין.

שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין בשעת הריב, ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים, שנאמר "ולא תהדר פני גדול".

רלה - מצות שופט שישפוט בצדק.

לשפוט בצדק, שנאמר "בצדק תשפט עמיתך".

רלו - שלא לרכל.

שנמנענו מרכילות, שנאמר: "לא תלך רכיל". והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב.

הרב יגאל כהן על הזהירות מלשון הרע:

רלז - שלא לעמוד על דם רעים.

שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר: "לא תעמד על דם רעך". ואמרינן בסנהדרין (דף עג.) תניא מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו בנפשו שנאמר: "לא תעמד על דם רעך".

רלח - שלא לשנוא אחים.

שלא לשנא שנאת הלב אחד מישראל. שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך.

רלט - מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה.

להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"

רמ - שלא להלבין פני אדם מישראל.

שלא לביש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) מלבין פני חברו ברבים.

שרש המצוה ידוע, לפי שהבשת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו ה' מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך.

רמא - שלא לנקום.

שלא לנקום. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם.

רמב - שלא לנטור.

שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל. ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח) לא תטר.

רמג - מצות אהבת ישראל.

לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים פ"ד יב), אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת.

רמד - שלא להרביע בהמה עם מין שאינו מינו.

שלא להרביע בהמה כלאיים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא יט, יט).

רמה - שלא לזרוע כלאי זרעים ולא נרכיב אילן בשום מקום בארץ ישראל.

שלא לזרוע שני מיני זרעים כגון חיטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט). ובא הפירוש עליו (קידושין לט.) שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר (מצוה סב).

רמו - שלא לאכול ערלה.

שלא לאכול מפירות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג ג) והן שלוש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או ייחור מן האילן, שנאמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג).

רמז - מצות נטע רבעי.

להיות נטע רבעי כלו קדש. פרוש כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קדש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדושתן, שנאמר (ויקרא י"ט, כ"ג-כ"ד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'.

משרשי המצוה. שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחלת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נעם השם יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכל אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם צוה ה' את הברכה.

רמח - שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא.

שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין. והאזהרה לנו על זה מדכתיב (ויקרא יט כו) "לא תאכלו על הדם".

רמט - שלא לנחש.

שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר "לא תנחשו".

רנ - שלא לעונן.

שלא לעונן, שנאמר "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו). ופירוש העניין כמו שאמרו בספרא (שם) שהוא לשון "עונה", כלומר שלא נקבע עונות לומר: שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה, והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכישוף. ונכפל הלאו בזה העניין בסדר שופטים דכתיב שם "לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים יח, ב).

רנא - שלא להקיף פאת הראש.

שלא להקיף פאתי הראש, שנאמר "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז). ופרשו זכרונם לברכה שהעניין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אוזניו ולפדחתו, כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (דף כ:) איזהו פאת ראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אוזניו ולפדחתו.

רנב - שלא להשחית פאת הזקן.

שלא לגלח פאת הזקן, שנאמר "ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז). וחמש פאות יש בזקן ובכל אחת יש בה חיוב מלקות, אפילו נטלן כולן כאחת ובהתראה אחת.

הרב זמיר כהן - תספורת וגילוח, כיצד?

רנג - שלא נכתוב בבשרנו כתובת קעקע.

שלא לכתוב בבשרנו כתובת קעקע, שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם".

איך מסירים קעקוע? עודד הרוש התלווה לתהליך מאחורי הקלעים:

רנד - מצות היראה מן המקדש.

לירוא מן המקדש, כלומר שנעמידהו בנפשותינו מקום הפחד והיראה, כדי שיתרככו לבבינו בבואנו שם להתפלל או להקריב קרבנות, שנאמר (ויקרא יט ל) ומקדשי תיראו.

רנה - שלא לעשות מעשה אוב.

שלא לעשות מעשה אוב, ולא נפנה אחריו. כלומר, שלא נשאל בו, שנאמר (ויקרא יט לא) "אל תפנו אל האובות".

רנו - שלא לעשות מעשה ידעוני.

שלא נעשה מעשה הידעוני, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים.

רנז - מצות כבוד חכמים.

לכבד החכמים ולקום מפניהם שנאמר "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב).

רנח - שלא להונות במדות וכל המדות בכלל.

שלא להונות במדות הלח והיבש ולא במאזנים, ובכלל מדות הוא גם כן מדידת הקרקעות, וכל דבר הנמדד בין בני אדם, כגון בגדים וכיוצא בהן, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה.

רנט - מצות צדוק המאזנים והמשקלים והמדות.

לצדק המאזנים והמשקלים והמדות ולישר אותם ולהשמר מאד בם, שנאמר (ויקרא יט לו) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם. ולשון ספרא (קדושים ח ז) מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה יפה, כלומר שתהיינה המאזנים מישרות.

רס - שלא לקלל אב ואם.

שלא לקלל אב ואם, שנאמר "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'".

רסא - מצוה שישרפו מי שיתחייב שריפה.

להיות בית דין שורפין באש, כלומר שנצטוו הבית דין לעשות משפט בשריפה במקצת עבירות, ואחת מהן היא הבא על אשה ואמה, שנאמר "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן וגו'".

רסב - שלא ללכת בחוקות הגויים.

שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים שנאמר "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם" (ויקרא כ, כג). והוא הדין לכל שאר הגויים, כי העניין מפני שהם סרים מאחורי השם ועובדין עבודה זרה.