7 שנים כלוא בטירה: מי היה מהר"ם מרוטנברג?

השנה: ד' אלפים מ"ו (1286). כרכרה ובה כמה נוסעים עייפים נכנסת בשערי נמל בארי שבדרום איטליה. לכאורה, כרכרה אחת מתוך מאות רבות. אוניות עוגנות בנמל, חלקן מתעתדות להפליג בזמן הקרוב ליוון, חלקן לטורקיה, ואחת מהן עומדת להפליג בעוד שעות ספורות לארץ ישראל.

אך גורלם של יושבי הכרכרה לא שפר עליהם. שני שוטרים מתנתקים מעם אחורי שערי הנמל. הם פונים בדיוק אליה, ומבקשים מיושביה רישיונות מעבר. הנוסעים נתקפים בהלה, והשוטרים עוזבים את המקום עם הנוסע הקשיש שבחבורה, רב יהודי בן 66.

אותו רב היה גדול חכמי התורה בארץ אשכנז, שריד אחרון לבעלי התוספות ורבם של רבים וטובים מגדולי הדור הבא: רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג.

מהר"ם מרוטנבורג נולד בעיר היהודית הוותיקה וורמיזא, שבה למד גם רש"י הקדוש. מהר"ם למד תורה מפי רבי יצחק בעל "אור זרוע", רבי יחיאל מפריז ורבי שמואל מאיוורא, ובבגרותו הקים ישיבה בעיירה רוטנבורג.

בישיבתו למדו גדולי הפוסקים של הדור הבא: הרא"ש, המרדכי, ר"י מדורא, הרשב"ץ, בעל הגהות מימוניות, ועוד.

היהודים נחשבו בזמנו ל"עבדי האוצר", רכושו של מלך גרמניה, אז רודולף הראשון, ולכן אסורה היתה עליהם היציאה מגרמניה. הם הפרות החולבות שמהם יכול השלטון לעשוק כסף ככל שירצה, ואין להם זכות להיות חופשיים. מהר"ם רצה לעלות לארץ ישראל, ובידעו שלעולם לא יקבל רישיון, יצא לדרך בלוויית כמה מתלמידיו. למרבה הצער, אחד המומרים בעירו הלשין עליו ומסר את נמל היעד שלו לשלטונות, שהתחכמו והציבו שם שוטרים מיוחדים ללכדו, בידעם כי הוא המנהיג של כל יהדות גרמניה.

המלך רודולף אסר את מהר"ם במבצר אנזינסהיים, ומיד חשב על כיסיו המרוששים: הוא הציב על ראשו כופר של עשרים אלף מארק, שאותם הניח שהיהודים הנחמדים ישלמו באופן מידי כדי לפדות את המנהיג הדגול, שביצע פשע של ניסיון בריחה ממעמד של עבד האוצר.

תלמידו המובהק, רבי אשר בן יחיאל, הרא"ש, החל בגיוס הכסף הנדרש, ואף סיפר על כך בסיפוק לרבו כשזכה לבקרו במבצר, אלא שכאן חלה תפנית: רבי מאיר הודיע שהוא אינו מסכים לפדייתו, שכן הלכה פסוקה היא: "אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם" (הלכה זו עוסקת בעניינים של כספים, ואינה רלוונטית בהכרח לעניין פיקוח נפש, כמו המציאות הכואבת בזמננו, שבה עסקת שבויים עשויה להציל חיים).

מהר"ם נשאר אפוא כלוא בטירת אייזנסהיים. מתחילה היה סגור בחדר, ללא ספרים וללא אמצעי כתיבה. כאן השוחד עזר, ובהמשך הוא יכל לקבל מבקרים, לשלוח תשובות הלכתיות ולהחזיק אי אלו ספרים. אמנם חלק גדול מהספרים לא ניתן היה להמציא לו, ובתשובותיו הוא מציין שאם נתעלם ממנו הכתוב בתוספות – יש לשמוע לתוספות.

שבע שנים היה מהר"ם כלוא בטירה, ובהן הספיק עוד ללמד תורה ככל שהתאפשר לו, בביקורים ובמכתבים. לאחר שבע שנים מהר"ם נפטר, אך המלך רודולף לא הסכים לשחרר אפילו את גופתו הטהורה. אחד מעשירי העיר וורמיזא, אלכסנדר ווימפן זיסקינד, מכר את נכסיו כדי לזכות בהבאת רבן של כל בני הגולה לקבר ישראל, וכאשר בא יומו בשיבה טובה הוא נקבר בצמוד למהר"ם. עד היום מצבת מהר"ם ומצבת אלכסנדר הנדיב צמודות זו לזו. הן שרדו את כל פגעי הזמן ואף את השלטון הנאצי, וצדקתו עומדת לעד.