הדסה בן ארי: "יש אנשים שעבורם המלחמה הזו לא תסתיים לעולם"

"בשמחת תורה היינו בירושלים אצל ההורים של חנן בעלי", מספרת הדסה בן ארי, 35, נשואה ואם לשבעה, תושבת פרדס חנה העוסקת ביצירת תוכן, בשעה שהיא נזכרת בשעות בהן חייה – כמו חייהם של ישראלים רבים כל כך – השתנו באופן מהותי. "הייתי אז עם תינוקת בת חודשיים, ומיד הרגשתי את המורכבות בין היחס למה שקורה בדרום לדרך שבעזרתה נכון לתווך את זה לילדים. החל משעות הבוקר ובמהלך היום נכנסנו לממ"ד ויצאנו ממנו שוב ושוב. שכנים חילונים עדכנו אותנו מדי פעם במה שקורה, ונכנסתי ללחץ גדול. בהתחלה, כמו כולם, ידענו מעט מאוד, והילדים עוד פחות מאיתנו, אבל בכל זאת זה מאוד הפחיד אותם. הם הבינו שקרה משהו גדול, משהו שעוד לא חווינו. בפרדס חנה אומנם לא היו אזעקות, אבל גם כשחזרנו הביתה רובם המשיכו לפחד וישנו כל לילה בממ"ד.

"בתוך כל מה שקרה פשוט נשרפתי מבפנים, כי הרגשתי שאני רחוקה ממה שקורה בדרום, וניסיתי לחשוב איך אני יכולה לעזור ולקחת בכך חלק. בשלב מסוים אחי גויס למילואים בעזה וגיסתי עברה לגור אצלנו, כך שהיו אצלנו לא מעט ילדים. הרצון לשמור על השפיות שלהם, ויחד עם זאת לגרום לכך שהם יהיו מחוברים למה שקורה, מאוד העסיק אותי. אמרתי לעצמי 'לא יכול להיות שכשעם ישראל עובר דבר כזה הם יהיו בפלייסטיישן', אז אמרתי להם: 'בואו נגיד תהילים, נצייר ציורים, נאפה עוגות'. אבל זה לא עניין אותם. פתאום, כמו משום מקום, הצעתי לילדים שאספר להם סיפורי גבורה, וראיתי איך העיניים שלהם נדלקות. וכך, ממש בנקודה הזו, נולד המיזם 'מלחמה של גיבורים', וכל הדברים המרגשים שהוא כולל בתוכו – הספר, האתר, קבצי השמע וכמובן מאות הסיפורים שכל כך השפיעו על המוני אנשים, ועוד ימשיכו להשפיע בעתיד".

לגלות טפח ולכסות טפחיים

"כאמור, אחרי כמה ימים שבהם ניסיתי לשמור עליהם ועדיין לחבר אותם למצב דרך כל מיני דברים וזה לא עבד, התחלתי לספר להם על רחל אדרי, הגיבורה מאופקים שעשתה היסטוריה. כמובן שלא סיפרתי הכל וניסיתי להתאים את הסיפור לגיל שלהם, ופתאום כל הילדים התיישבו לידי ורצו לשמוע. כשראיתי מה זה עשה להם, אמרתי לעצמי שאם זה טוב בשבילם זה טוב בשביל כל הילדים במדינה. הבטחתי להם שכל יום אספר להם סיפור גבורה אחד, והם ממש חיכו לזה. אבא שלי שירת בחיל האוויר במשך עשרות שנים, הצבא היה מאוד נוכח בבית שלנו, וכילדה קראתי המון ספרים וסיפורים על מעשי גבורה של חיילים, ולכן, בין היתר, העניין הזה היה מוכר לי וקרוב לליבי. אגב, גם כשקראתי סיפורים לא פשוטים זה לא עשה לי טראומה, אלא נטע בי חשק לגדול ולעשות דברים משמעותיים.

"לאור ההצלחה שחווינו בבית, התחלתי להריץ בראש את הרעיון של לכתוב את הסיפורים ולהפיץ אותם בתפוצה רחבה. באחד הימים, שירה שמעון חברתי הטובה ישבה אצלי במטבח ושיתפתי אותה במחשבות. היא התלהבה מהרעיון ואמרה: 'את כותבת טוב, אני מכירה גרפיקאית, יאללה בואי נלך על זה'. מהר מאוד הצטרפו אלינו תהילה בר חמא הגרפיקאית שלנו ואודי אגסי, שפתחה לי פייסבוק לראשונה בחיי והרימה את הפרויקט ברשתות בצורה מדהימה ומקצועית, ויצאנו לדרך.

(קרדיט: מיטל רגעים מנצחים)

"התחלתי לכתוב כמו משוגעת. תוך שבוע כבר עלינו לאוויר והתחלנו לפרסם את הסיפורים ברשתות החברתיות, דרך עמודים שפתחנו בשם 'מלחמה של גיבורים'. היה לנו כל כך חשוב להביא לידיעת העולם את הסיפורים של הגיבורים האלה, ובמיוחד באופן מותאם לילדים, ועבדנו על זה בכל הכוח. לפני שהתחלתי לכתוב התקשרתי לפסיכולוגית שמתמחה בעולמות הנפש של ילדים, וקיבלתי ממנה עצות לכתיבה. ההדרכה שלה הייתה מעולה, ואכן התגובות של ההורים והילדים היו טובות. הרגשנו שעלינו פה על משהו ונתנו מענה. מלאכת הכתיבה לא הייתה קלה, כי מצד אחד רציתי לרגש ולהביא את האמת אבל מצד שני הילדים ושלוות נפשם עמדו כל הזמן לנגד עיניי, והייתי צריכה לתמרן בין שני הרצונות האלה".

אילו עצות קיבלת מפסיכולוגית הילדים שאיתה התייעצת?

"היא נתנה לי עצות שמאוד הקפדתי עליהן. בין היתר היא המליצה לא לתת פירוט יתר על דברים שקרו, אלא לכתוב בכללי. למשל, לא לתאר בצורה גרפית איפה בן אדם נפצע, אלא רק לכתוב שהוא נפצע. דבר נוסף שהיא אמרה היה לציין מאיזה גיל מומלץ לקרוא את הסיפור, וגם להנחות את ההורים לדבר עם הילדים אחרי שמיעת הסיפור ולשאול איך הם חוו אותו. אגב, בהקשר הזה מעניין לומר שלא מעט הורים שמחו שהגשנו להם את הסיפורים הקשים האלה באופן מבוקר, ביניהם מילואימניקים שחזרו משירות ארוך ודרכנו מצאו את הדרך לספר לילדים מה הם חוו".

מעבר לכך, באילו קשיים נוספים נתקלת במהלך הפרויקט?

"אחד הדברים הקשים בכתיבת הסיפורים היה שהגבלתי את עצמי ל-280 מילים לסיפור. הרבה אנשים חושבים שיותר קשה לכתוב סיפור ארוך מקצר, אבל זה ממש להיפך. בנוסף לזה שמתי לעצמי יעד של כתיבת שני סיפורים ביום, וזה היה לא פשוט. קושי נוסף היה שאת כל הסיפורים העברתי דרך פסיכולוגיות ילדים, והרבה דברים שריגשו את הלב – הן החליטו לשטח אותם כדי לא להציף את הילדים ברגשות מורכבים. אמרתי להן שילדים מכירים אסונות, שהם לא תמימים כמו שלפעמים אנחנו חושבים שהם, אבל הן אמרו שהמלחמה עדיין מתרחשת ועדיף להימנע מדברים שמסעירים את הרגש. ככל שהמלחמה המשיכה, היה קל יותר לגעת בסיפורים ולשחרר אותם, גם לנו הכותבים אבל גם לקוראים הצעירים ולהורים שלהם".

מה לגבי מימון המיזם? מדובר בהוצאות לא מעטות.

"בתחילת הדרך הייתה לי מחשבה להקים עמותה ולגייס כספים עבור המיזם, אבל ראיתי שזה גדול עליי ובעצם בכלל לא מדויק לפרויקט. כל מי שהיה מעורב עשה את זה בהתנדבות. בסופו של דבר אני שמחה שעשינו את זה ככה, כי הרבה פעמים כשנכנס כסף למערכת – ההתנדבות לא נשארת נקייה. המיזם הזה מאוד חשוב, והעדפתי שלא ייכנסו אליו אינטרסים וכסף. כתבנו על גיבורים מופלאים, רבים מהם חיים איתנו, ואני יודעת שזה נותן המון כוח לעבור את הקשיים שהם חווים. יש אנשים שעבורם המלחמה הזו לא תסתיים לעולם".

למען ערכי הנצח

המיזם שנולד במטבח של משפחת בן ארי תפס תאוצה מהירה, ובחודשים הספורים שבהם הוא קיים הוא זכה להגיע למקומות ולמספרים שמייסדת המיזם אפילו לא חלמה עליהם. "מהר מאוד זיהיתי את הביקוש הגדול לסיפורי גבורה מהמלחמה הנוכחית שמותאמים לילדים. הצטרפו אלינו כותבים שרצו לקחת חלק, וכיום יש כ-40 מתנדבים בכתיבה, בעריכה, בקריינות ובתרגום. בשלב מסוים הבנו שיש דרישה לפרסם את הסיפורים בשפות נוספות, ותרגמנו אותם לאנגלית, לצרפתית ולשפות נוספות בשיתופי פעולה עם ההסתדרות הציונית, עולם שלם ובני עקיבא העולמית. תוך כדי כל זה בנינו אתר שמכיל את כל הסיפורים שכתבנו, ולפני כחודש גם יצא ספר שמאגד 70 מהסיפורים.

"המיזם באמת פרש כנפיים. מצאתי את עצמי מדברת עליו עם אנשים בכירים, ביניהם שגרירים ופוליטיקאים, ואני יודעת שהוא עשה המון טוב בעולם. הערכים שהועברו לעשרות אלפי הילדים ששמעו את הסיפורים מהווים את ערכי הנצח של עם ישראל, וישפיעו עליהם ועל כלל ישראל למשך דורות קדימה. אני מודה לה' על הזכות שהייתה לי בהקמת המיזם הזה, בכוונתי להמשיך ללוות ולהעצים אותו, וכמובן כבר חושבת על הדברים הבאים שחשוב לי לעשות".