"זו עצמאות או הפקרות?": הרהורים של אימהות

"אני מרגישה שאני מפקירה אותם, כאילו לא אכפת לי מהם", אני אומרת לבעלי.

זה קורה לנו לפעמים, שאני, האמא הברווזה, מגוננת, עושה בשבילם, כדי שלא יהיה להם קשה, ובינינו – גם כדי להרגיש "אמא".

ובעלי, אולי כמו רוב הבעלים, זורק עליהם (כמעט) את כל האחריות, שיעשו, שילמדו, שיתחשלו, שילמדו את החיים, שיהיו עצמאיים...

אז זה אחד הדברים שיש לי ולבעלי חילוקי דעות בהם... הוא המשחרר מדי, ואני כנראה החונקת.

לא יודעת אם זה נקרא חונקת, אבל כן הייתי אומרת מגוננת, שומרת, תופסת. אולי באמת לא משחררת.

אני אומרת לעצמי וגם לבעלי: "עזוב, תן לי להרגיש אמא, אני אעשה את זה".

אני גם מוצאת את עצמי מתאמצת מדי בשביל לעשות דברים שת'אמת – אם הם היו עושים אותם זה היה יכול לעזור לי מאד, ולפעמים אני גם כועסת שלא אכפת להם.

והכי קשה לי זה שהגדולים שלי בישיבה, ואני ובעלי רוצים לצאת ביחד קצת, ככה קרוב לבית, לא משהו רחוק, והקטנה שלי בת ה- 8.5 צריכה להישאר בבית לבד.

אני: "יוחנן, אולי ניקח אותה איתנו, או אתה יודע מה?! נצא עוד שעה, כשיונתן יגיע. ככה היא לא תהיה לבד. מסכנה, כואב לי עליה...".

בעלי: "יוכי, שחררי, היא לא מסכנה. הלוואי שכל הילדים בעולם יהיו מאושרים כמוה".

אני: "כן, אבל...".

בעלי: "מה אבל, יאללה, קחי לך ג'קט ובואי".

אני נותנת לה נשיקה ברחמים, בעלי כבר נתן לה הוראות בטיחות, כמובן, לא לפתוח לאף אחד את הדלת, אלא אם זה בוודאי אחד האחים שלה, שם לידה טלפון ומבקש ממנה להתקשר אם היא מרגישה צורך, אבל אליו ולא לאמא (חח). אנחנו יוצאים, עולים לאוטו ואני מתחילה - "יוחנן, כואב לי עליה שהיא לבד, אני לא גבר שלא אכפת לו וקליל כזה, אני אמא, לאימהות יש יותר רגש לילדים (ואני בעצמי לא ממש מאמינה לזה, כי לבעלי יש הרבה מאד רגש לילדים), אני מרגישה אמא שמפקירה את הילדה שלה, ושלא אכפת לי, אולי היא מפחדת ולא אומרת ו...".

בעלי: "יוכי, את אמא נפלאה! הכל טוב, יצאת עכשיו, תיהני!".

ואז אני נרגעת.

מכירה את זה?

גם אצלך יש הדילמות האלה? הדיסוננסים האלה?

אז כמה תובנות שיש לי מכל הסיפורים האלה, שלפעמים עוזרות לי מאד ולפעמים לא כל כך, אבל לפחות אני יודעת את האמת.

1. שאני אמא נפלאה. כנראה לא מספיק אומרת את זה לעצמי, סימן שאני צריכה להגיד לעצמי יותר. זה ממש מרגיע!
2. ילד עצמאי הוא לא ילד מופקר או מוזנח. ככל שנותנים לילד יותר אחריות וסומכים עליו יותר, הוא גם סומך על עצמו. הוא בטוח יותר, מרגיש מוגן ואהוב יותר ותלותי פחות בהורים שלו.
3. אם אני רוצה להרגיש אמא, אני יכולה לבטא את זה בהרבה דברים אחרים, כמו לחבק ולנשק הרבה - כמו שאני ממילא עושה, לפנות זמן איכות לילדים שלי - להרגיש אותם ושהם ירגישו אותי, לשתף אותם לעשות איתם כיף ביחד, להכין להם אוכל שהם אוהבים ולא חסר עוד מה.
4. לעשות במקומם זה לא לעשות בשבילם. לעשות בשבילם זה כשאת בוחרת וטוב לך עם זה, ואת נהנית מזה, וזה לא פוגע בהם. איך בעלי אומר: "אל תעשי אותם נכים...". אז אני שמה לב שזה יגדל אותם, ולא יעשה אותם נכים, ח"ו.

לעשות במקומם, זה בכוח, לא מרצוני הטוב, נובע מקושי רגשי כלשהו (כל אחת תבדוק מה אצלה), פוגע בהם, לא מגדל אותם, רק משתיק אצלי כמה מצפונים.

תחשבי על זה...

בהצלחה!

יוכי דנחי היא תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת.