שי גולדן כתב בדמעות: "בשם יהדותנו, ישראליותנו, ובשמם של 1,500 שנפלו ונרצחו"

איש התקשורת שי גולדן פרסם פוסט כואב בחשבון הפייסבוק שלו, בו סיפר על התחושות הקשות שלו ביום הזיכרון הנוכחי – בצל המתקפה האכזרית של חמאס בשמחת תורה, שהביאה למותם של מאות חיילים ואנשי כוחות הביטחון שמשפחותיהם הצטרפו למעגל השכול.

"יום הזיכרון הזה הוא בוודאי יום הזיכרון הקשה והעצוב והטעון ביותר שזכור לי מאז לידתי ולאורך כל 53 שנותיי כאן", כתב גולדן. "ואני מניח שלא רק עבורי. מספר הנרצחים והנופלים אשר טמנו מתחת לרגבי האדמה הלחים של מולדתנו הוא בלתי נתפש; בלתי מובן; בלתי ניתן לעיכול. כל כך הרבה סיפורי חיים הלכו לנו לאיבוד; כל כך הרבה פנים ושמות נבלעו במערבולת הדם והשכול ושברון הלב, עד שאי אפשר, פשוט אי אפשר, להעניק לכל אחד ואחת מאחינו, אחיותינו, בנינו ובנותינו, אהובינו, את המעט שנדרש כדי להנציח אותם; כדי לוודא שכל אחד ואחת מתוכם יזכה לרגעי ההתייחדות הלאומית עם שמו ועם סיפורה, עם גבורתה, ועם עלילותיו".

"כמו גלים שנשטפים אל החוף, בזה אחר זה, ואז נמסים להם ונעלמים ספוגים לרגלינו, על החול, כך אלף וחמש מאות חלקיקינו, תאינו, אברינו, נשמותינו, נסחפו אל חול הדממה, לוחשים מילים שאת חלקן שמענו, את חלקן ניחשנו, ואת חלקן צרחנו בשאון החלום שהלילה התיר לנו לפעמים לישון", המשיך גולדן. "שינה טרופה הייתה זאת מאז הטבח. שינה לאומית טרופה, נעדרת מנוחה, נעדרת שלווה, חסרה, רעבה, עצובה, אבודה. מנוחה נכונה לא הייתה לנו, ואולי גם לא נדע כזאת במי יודע כמה שנים לעתיד לבוא. הם שם, עמנו, בשוכבנו, בקומנו, בלכתנו, באהבותינו, במריבותינו, בשתיקותינו, בזכרונותינו, בשכחתנו, בהדחקתנו. הם שם, כל אחד ואחת מהם, גם אם אין בכוחנו לזכור את כל הפנים, את כל הסיפורים, את כל המעלות ואת כל הנפלאות, שהביאו עימם לעולם, ואשר עם לכתם, נותרו מאחוריהם כמו גלעד חי ונושם למקום הזה, ולפצע הנורא, לבור השחור, אשר יונק לתוכו את הכל.

"תילים תילים הם נערמים לעמוד ענן של זיכרון. אשר צועד לפני המחנה. כל אחד ואחת. וביחד הם מהווים מגדלור אפור של אור; לוח ברית וארון קודש - אשר אל מולו ניצבים כולנו, שפופים, חפויי ראש, אבלים, כבולים בייסורים, לחוב הנורא שאנו חבים להם. חוב שנצח ישראל יזכור לעד. חוב שיוכל להיפרע רק בעוד מאות ואלפי שנים של תקומה וגאולה יהודית, ישראלית, לאומית. יום ועוד יום יחלפו, ויהיה עלינו להרים מבטנו אל עמוד אש התמיד שהם גיבשו לנו בהתלכדותם לאחד; ויהיה עלינו לזוכרם, יום ועוד יום ועוד יום; ולהגיד לבנינו. ולהגיד לבנותינו. ולצוות אותם להגיד לבניהם ולבנות בנותיהם, עד המשך כל הדורות, בכדי שלא יהיה מותם לשווא".

בהמשך הסביר גולדן כי "הזיכרון הוא חובה קדושה שעלינו לקיים. זיכרון שעלינו לפרוט לאלף וחמש מאות פנים ושמות, ולמצוא את הזמן ואת המשאבים ואת ההתכוונות ואת הקשב, בכדי לדעת ולהכיר כל אחד ואחת מהם. כי הימים הנוראים האלה מציבים בפנינו אתגר אשר לא התמודדנו עם שכמותו מאז ימי השואה - כיצד לפרום את פקעת הכאב, את הגוש המחניק שעומד בתוך דרכי הנשימה של כולנו, ולהפוך אותו לנקודות בודדות, לגחליליות מזדהרות של אור יזכור. לא נשכח גם את אחינו ובנותינו ואמהותינו וילדינו אשר עודם בן החיים, ואשר זעקתם עזה ומהדהדת לא פחות - ואולי יותר - מזעקת אחינו הנופלים, אשר זועקים אלינו מן האדמה. נזכור אותם ונזכור את הציווי האלוקי להשיבם אלינו, עד האחרון שבהם, ובכל מחיר, בשמנו, בשם ארצנו, בשם יהדותנו, בשם ישראליותנו, ובשמם של האלף וחמש מאות שנפלו ונרצחו".

לסיום הוסיף גולדן: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו. קדושי המלחמה הזאת. יזכור גם את כל הללו שנפלו על הגנת ביתנו וזכותנו להיות ולחיות כאן בארצנו; ואת כל הללו שנרצחו בידי בני עוולה אשר בקשו להמיט עלינו שכול ואבדון ושואה בארצנו לאורך השנים. ביום הזיכרון הזה, אשתדל ללכת בקטנות. לצעוד במשעול הזיכרון בפסיעות עדינות. ולהקדיש את עתותיי להכיר כמה שיותר שמות וכמה שיותר סיפורים של אנשים ונשים, אשר נפלו או נרצחו או נחטפו. והנה שם אחד, שאני מבקש מכם, קוראיי, להכיר. פנים של לוחם אחד, איש צעיר ומופלא אחד, אשר נפל בנירים. סמ״ר עומר ניסים ביתן. יליד בנימינה. מלח הארץ. בן יפה לארץ אהובה. בן 22 היה בנופלו. ילד יפה לשמעון ורונית הוריו. חפשו לקרוא עליו. הביטו בפניו. זכרו את שמו. כמו שאנו זוכרים, כמו שאנו מתהווים להיות אחד, אשר מורכב מאלף וחמש מאות חלקיקים. ועוד מיליונים רבים לאורך הדורות".