אשתו של רותם לוי הי"ד: "ראיתי את הקצינים והבנתי. הלב והנשמה צנחו לבור ללא תחתית"

שנתיים וחצי בלבד לאחר החתונה שלהם, רותם ושוהם לוי נפרדו. הבעל רותם נפל בקרב ברצועת עזה והשאיר חלל גדול בלב של המשפחה.

"זמן קצר אחרי שהכרנו אמרתי לחברות שלי שמצאתי את בעלי. בגיל 21 התחתנו", מספרת שהם בראיון לחדשות 12.  "החתונה הייתה הרגע המאושר בחיינו. שנינו היינו קצינים ולא היה זמן לתכנן את החתונה אבל זה לא היה ביג דיל מבחינתנו. גם אם הפרחים לא יהיו בצבע שרצינו, ידענו שיהיה בסדר. העיקר שנהיה תחת חופה ברגע הכי מאושר לשנינו כל החיים".

"כשרותם הוקפץ בשמחת תורה הייתי בתחושות מאוד רעות. אם אומרים שמרגישים כשמשהו עומד לקרות, היו לי תחושות מאוד קשות ומועקה מאוד גדולה שליוותה אותי בהמון בכי וחרדה", מוסיפה שהם. "אני סומכת עליו, אני מאוד אופטימית, ובכלל לא חרדתית, ובכל זאת, ידעתי שמשהו הולך לקרות. גם בערב לפני שרותם נפל, אמרתי לחברות שאני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות".

"את ההודעה על כך שרותם התקבל ליחידת יהל"ם הוא קיבל ב-SMS בערב יום הזיכרון", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי 'יואו, רק שזה לא סימן'. לא סיפרתי לרותם שאני חוששת מזה. ורותם להיפך, הוא התרגש מזה נורא. הוא הרגיש שזה לא סתם, שזו ההוכחה שלו, שהוא הולך לעשות שירות משמעותי. הייתה לי צמרמורות ותחושה גדולה שהוא ידע שיכול להיות שיקרה לו משהו. אבל זה מנחם, שהוא עשה מה שהוא אהב לעשות. מה שהוא הכי רצה לעשות.

"כשרותם היה בעזה הוא כמעט ולא התקשר. אבל בבוקר של היום האחרון בחייו, קיבלתי שיחה ממנו ב-9:50 והייתי בהלם. לא דיברנו משהו כמו ארבעה ימים. הייתה לנו שיחה שגרתית, ודיברנו על חבר טוב שלנו שנהרג ערב קודם. הוא אמר לי 'שהם, איך לוקחים את ההכי טובים?'. זו הייתה שיחה טובה ואמיתית והוא סיפר שהוא אמור לצאת עוד יומיים הביתה להתרעננות של 24 שעות. הוא סיפר שהוא בטוב, שהוא מתגעגע, שהם עושים דברים חשובים ושאין צורך לדאוג. חצי שעה אחרי שדיברנו, רותם נהרג בהיתקלות עם מחבלים בשג'אעיה. זהו, מאז, החיים השתנו מקצה לקצה".

שהם סיפרה על הרגעים שבהם הודיעו לה על מות בעלה: "מאז השבעה באוקטובר אני בבית של ההורים שלי, והייתי שם גם כשהודיעו לי על רותם. יצאתי בדיוק לסופר לקנות לרותם דברים שהוא אוהב לקראת החזרה שלו הביתה. במקרה, אבא שלי רצה שאני אקח את הרכב שלו ולא את שלי. אני לא ראיתי סיבה, אבל הוא שכנע אותי. ממש כשהגעתי לסופר, אבא שלי התקשר אלי ואמר לי שיש לו פגישה ושהוא חייב את הרכב. הוא ביקש ממני לבוא מהר הביתה. 

"אני נוסעת, מגיעה לבית, ואני רואה דרך הוויטרינה הגדולה שיש לנו קצינים עם שרוך תכלת-צהוב. הם ניסו לעמוד בפינה שלא אראה אותם, אבל ראיתי את ההשתקפות שלהם. לשבריר שניה חשבתי שזה פיקוד העורף, שאולי נפל פה משהו, המוח ישר מנסה לעבוד. אבל שניה אחרי זה הבנתי. הם נתנו לי את הבשורה הנוראית מכל.

"אני לא כל כך זוכרת איך הגבתי. רק זוכרת את הלב והנשמה צונחים לבור ללא תחתית, ממש ככה. מאז מפסיקים לנשום. צריך ללמוד הכל מחדש. אני צריכה ללמוד לנשום מחדש, לאכול מחדש, ללכת מחדש. ללמוד לחיות בלי רותם. הייתי צריכה להתקשר לחברים של רותם. לספר להם שרותם נהרג. אלה היו שיחות מאוד קצרות, של משפט אחד ופשוט ניתקתי. לא חיכיתי לשמוע את התגובות. לא יכולתי להכיל עוד קצת כאב של אף אחד. החיים עכשיו הם קשים, לא חשבתי שאהיה אלמנה בת 24, זו מילה שהייתה רחוקה ממני ועכשיו היא אני. רותם לא איתי פיזית, אבל רותם תמיד איתי. הוא הולך איתי. תמיד אהיה אשתו והוא בעלי. זה חלק בלתי נפרד".