עזב את האסלאם אחרי 16 שנה, והמסר שלו עושה שמות ברשת

במשך 16 שנה ניסה הבחור שבתמונה (בעיגול) לעשות ככל יכולתו כדי להשתייך לדת האסלאם. הוא נהג לפרסם סרטונים ברשת, שהציגו את מוחמד כרחמן, עד שמאות אלפי התגובות שקיבל - גרמו לו לחשוב אחרת. 

בסרטון שפרסם ביממה האחרונה סיפר הבחור (ששמו לא ידוע לנו) כי הסיבה שהחליט לעזוב את דת האסלאם אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היה נאמן, היא שראה פתאום את האכזריות וחוסר הכבוד לדתות אחרות. 

"מצאתי את עצמי בסוג של סחרור ותחושת אבדון", הוא מסביר. "עד כמה שזה נשמע הזוי, שניהם - גם הנביא וגם הקוראן מלמדים שיש היתר, או 'חלאל' כמו שזה מכונה באסלאם, לחלל שבויות מלחמה, אפילו אם הן נשים נשואות".

לדבריו הצודקים עד מאוד, חטא כזה הוא דבר שלא ניתן לעבור עליו בשתיקה - בשום דת. 

הסרטון, שהפך לוויראלי ברשת, גרר איתו עשרות תגובות - כמה מהם בחרנו להביא לעיניכם:

"זו תזכורת לכך שעלי דאווה, מוסלמי בבריטניה, אמר שהוא יאכל פופקורן ויצפה בעונש המוות של מוסלמים לשעבר שהתנצרו. קנאים ופראים בתוך לונדון".

אלי אפריאט כתב: "לא צריך הרבה סיבות כדי לעזוב את הדת שמקדשת את המוות, השנאה והמלחמות בעולם".

"לבסוף התעורר והבין שזו לא דת השלום"

"16 שנה לקח לך להבין את זה?"

"הם הצליחו לשטות בנו די בקלות עם 'האסלאם הוא דת השלום' שלהם, במשך זמן רב.. ישנו על זה ועכשיו צריך להעיר את כולם ומהר".

***

מוסלמי נוסף בשם ראג'את רבני סיפר כי נולד כמוסלמי באפגניסטן, וברח לפקיסטן לאחר שהטליבאן השתלט על קאבול ב-1996. "הייתי מוסלמי אדוק ללא ספק", הוא כותב בפוסט ארוך שחלק את סיפורו. "באופן לא מפתיע, פקיסטן היא לא פחות מוסלמית בצורה עיוורת מאפגניסטן.הזיכרונות המוקדמים שלי מורכבים מכך שאבא הלך למסגד ולקח את אחי ואותי יחד איתו.תפילות יום שישי היו דרך חיים, וחמש התפילות ביום היו פשוט משהו שכולם עשו. זה היה נורמלי ומצופה מכולם. אף אחד מסביבי מעולם לא הטיל ספק, אפילו במעט, ברעיון שהכל באיסלאם נכון ב-100 אחוז. למה שיעשו 'חשבון נפש'?

"נאמר לי שהאסלאם הוא הדת האמיתית היחידה, ושכל הדתות האחרות יוצאות נגד דבר אלוהים. בכיתה א' לימדו אותנו איך להתפלל ולקרוא את הקוראן, וחלק מהבחינה האחרונה שלנו הייתה דקלומים בקוראן. מה שחסר כאן הוא כל ידע של אמונות אחרות, או לפחות כל ידע שלא הוצג בצורה ניטרלית וחסרת עניין. אפשר היה לסלוח על כך כתופעה תרבותית בלבד אלמלא ההשפעה המזיקה שיש לה על ההתפתחות האינטלקטואלית של ילדים".

ואז הוא הגיע כילד לארה"ב עם משפחתו, כמהגר, והלך לבית ספר שבו היו עוד הרבה פליטים כמותו. אחרי כמה שנים של חיים בארה"ב, התרבות החדשה ומפגש עם עמים רבים ומגוונים עם אמונות שונות משלו - יצרו את הסט הראשון של שאלות סקפטיות על הדת שעליה התחנך. "ככל שהתבגרתי, אזרתי יותר אומץ אינטלקטואלי, כמו גם רוחני ומוסרי להתמודד עם הדברים האלה.

"ויתור על דת דורש אומץ, ולחקור דת שחסידיה אינם רגילים להיחקר על אמונתם - זה דורש אומץ רב אפילו עוד יותר. נתקלתי ברעיונות חדשים וידעתי שעליי לבדוק טענות מסוימות של האסלאם, ולאט לאט, הרעיון האסלאמי התחיל לאבד אצלי את כל האמינות והכוח שהיה לו עליי, בשנות ילדותי ונעוריי".

בשלב מסוים עלה בו הצורך לגלות להוריו, אבל הוא לא ידע כיצד לעשות זאת. הוא פחד על חייו. "אבא היה מדבר איתנו רק כשידע שהתפללנו", הוא מספר. "חלק מהחברים שלי ידעו שאני כבר לא מאמין באסלאם וברעיונות ההזויים שלו, אבל אחרים חשבו שאני עדיין מוסלמי. בסביבת מוסלמים אחרים לא הייתי מעז לפקפק באמונה - פחדתי על חיי. 

"לבסוף אזרתי אומץ ואמרתי להורים שלי שאני לא מאמין באסלאם. זה היה קשה. היה וויכוח גדול, והגיהנום השתחרר. ההורים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה. המילה 'כופר' נזרקה פתאום מסביב כדי לתאר אותי. 

"אבי נהג להכות אותי חזק כדי שאחזור לדת. אבל האומץ האינטלקטואלי שצברתי, הכין אותי לעמוד על שלי, ולא התכוונתי להיכנע לכוח. היום אני מבין שצדקתי, ולעזוב את האסלאם הייתה כנראה ההחלטה הטובה ביותר בחיי. מה שתפס את מקום האסלאם הוא חיפוש כנה יותר אחר האמת".