כבוד המת ביהדות: כל מה שחשוב לדעת

מעשה ברבי עקיבא, תקופה מסוימת אחרי שהתחיל ללמוד תורה, שהיה מהלך בדרך, וראה יהודי שוכב מת בצד הדרך. התחיל רבי עקיבא לחפש סביב, שמא ימצא קרוב או מכר שלו? קרא בקול, הלך אנה ואנה, ומשהתייאש, העמיס את המת על כתפיו, והתחיל ללכת לכיוון העיר, שם אולי יימצא מי שיזהה אותו. הלך רבי עקיבא זמן רב – סחיבת אדם מת על כתפיו לא היתה קלה – אך הוא התכוון לקיים מצוות קבורה. הגיע לעיר, ומשלא מצא לו שום אדם שזיההו, טרח וקבר אותו בבית הקברות.

המשיך רבי עקיבא לבית המדרש, והסביר לרבותיו את סיבת איחורו. להפתעתו אמר לו רבו רבי אליעזר בן הורקנוס: כל צעד וצעד שהלכת – כאילו שפכת דם!

רבי עקיבא נחרד, היתכן? והרי כל כוונתי לא היתה אלא לכבוד המת.

כבוד המת ביהדות, הסביר לו רבי אליעזר, שונה מאשר אצל אומות העולם. טלטול המת, חשיפתו בפני אחרים, הם זלזול בקדושת החיים. ההלכה היא "מת מצווה קונה מקומו", מת שאין מי שיטפל בו - קוברים אותו במקום שנמצא. אין מטלטלים אותו, אין חושפים אותו, המקום נעשה שייך לו.

ואכן, רואים אנו בתורה יחס מיוחד אל המת. אפילו הרוגי מלכות, אין מלינים אותם על העץ, אלא מורידים את גופתם וקוברים אותם, ולא מניחים לגופתם להתבזות. יהושע בן נון, כאשר תלה את מלכי האמורי, הוריד את גופתם לפני השקיעה וקבר אותם, משום ש"קללת אלקים תלוי", כפי שמבאר רש"י, האדם נברא בצלם אלוקים, ביזוי האדם הוא ביזוי ה'.

אסור להלין את המת שלא לצורך, בניגוד למקובל אצל הנוצרים למשל, לאפר את המת, למלא אותו בחומר חניטה ולהציבו בארון לראווה, לפעמים אפילו מספר ימים. אצלינו אסור הדבר באיסור חמור, להשתמש במת כבבובה. מטהרים את גופו וקוברים אותו מיד, מחזירים אותו לרשות גבוהה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

השארת אדם מת בלי ש"מתעסקים בו", היא איסור חמור. אפילו כהן גדול ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ורואה מת מצווה, צריך לעצור, ולטפל בקבורתו עד תום, אף על פי שהוא נטמא. דין זה למדנו מפרשת השבוע, שכהן אינו נטמא אלא לשארו הקרוב, וחכמים דורשים שגם למת מצווה, אף על פי שאחרי היטמאו למת הוא מנוע מן העבודה שבעה ימים.

לכן היהדות רואה איסור חמור בניתוחי מתים, בתרומת איברים בהרבה מקרים ובכל דבר שפוגם בכבוד המת. חובתנו היא להביאו לקבורה מיד, בלי שום "משחקים" של טקסים, תרומות ועוד דברים שבאים על חשבון קדושת צלם אלוקים.