שווה סיפור: דבר אלי בתווים

"יש לי הצעה מיוחדת בשבילך", היא אמרה לי, מבוישת קמעא, מרוגשת. "אח שלי". בום. עוד מישהו שמע אותו חוץ ממני?

אל המוזיקה נמשכתי מאז שנולדתי, מנגינות וצלילים היו הכוח שלי להירגע, לחייך, לנשום. האותיות הראשונות שלי היו תווים. המשחקים – כלי נגינה, מכל הסוגים. מגיל אפס הורי חשפו אותי לז'אנרים שונים של מוזיקה, אבל בעיקר בטהובן ובאך היו הקלאס עליו צמחתי. גדלתי במשפחה שנחשבת לחלק ממשי מהחברה הגבוהה, המשפיעה. שני הורי בעלי תפקידים חשובים, שהתלוש ממקום העבודה שלהם הוא רק כסף קטן. השכלה היתה חלק מרכזי בחיים שלנו, והורי דאגו לשלוח אותי מגיל קטן ממש לכל חוג אפשרי, לכל מה שמגרה ומפתח את המוח. כשהם גילו את הכישרון, העיסוק במוזיקה היה רק שאלה של זמן.

למדתי אצל טובי המורים, התנסיתי בכלים שונים, והמוזיקה החזירה לי אהבה. בעוד שאר אחי זרמו עם הסגנון בבית, אני הרגשתי צורך לפרוץ דרך, לנסות משהו קצת אחר. לכן, כשביקשתי ללכת ללמוד בעיר אחרת לגמרי, מהסקאלה השנייה של המדינה, הורי לא הרימו גבות. זה היה אופייני לי לבקש, והם זרמו איתי ונתנו לי את האופציה, אולי כי חשבו שכך אירגע. המקום הזה נתן לי לפקוח עיניים ולגלות עולם שונה, אחר ממה שהתרגלתי לראות ולשמוע. לראשונה חוויתי מקרוב סגנונות שונים, וזה היה מרתק. מבחינתי כל אחד הוא מקצב, שיר, ואני אהבתי לשמוע ולהיחשף לכמה שיותר תדרים. שם המשכתי לגדול ולהתפתח, אישיותית. למדתי בלי סוף, והתחלתי להעריך את הידיים המיוזעות, את הקול המחוספס והצרוד, את העיניים הטרוטות ואת הלב הענק שעמד שם מאחור, את המנגינות המסתלסלות והעומק בפיוט, גאונות מוזיקלית שהקסימה אותי. בסיום הלימודים החלטתי ללכת ולהמשיך ללמוד עוד, והפעם על אנשים. התחלתי ללמוד טיפול במוזיקה. לאחר סיום התואר השני – הטיפולי, כבר הייתי עמוק בתוך העולם הזה, צוללת לנפש ומגלה כמה עוד יש לי לדעת ולהבין. בניתי קריירה מצליחה, אבל אצלי בפנים היה קול דממה דקה.

עדיין לא מצאתי את המיועד לי. אם אי פעם חשבתי שאמצא את עצמי באמצע העשור השלישי לחיי ללא בן זוג לצידי, זה היה היפותטי אפילו לצחוק על זה. לא כך תכננתי. אבל אלוקים רצה אחרת.

בינתיים לא התקרבנתי או הרגשתי אומללה, להפך, זה רק דרבן אותי להתקדם וללמוד עוד, וכמובן להצליח. הייתי עסוקה גם בטיפוח התדמית שהגנה עלי – טוב לי, אני מאושרת ולא חסר לי דבר. וכך הכרתי את לורה.

לורה היתה עוס"ית מצוינת, אחת הטובות שהכרתי. נפגשנו באקראי בתור ששתינו אולצנו להמתין בו, מה שהוליד שיחה יפה בינינו. לורה המליצה לי לבוא ולבקר את מקום עבודתה, כי היא בטוחה שאמצא שם נישה גם בשבילי.

זרמתי, החלטתי לבוא ולהתרשם. לורה היתה אחראית על מערך דירות שלם של נערות בסיכון. היא ביקשה שאבוא לראות מקרוב, בטוחה שאתחבר. האמת, היא צדקה. כבר ברגע הראשון הרגשתי דחף בלתי מוסבר לבנות המדהימות האלה, איזה זרם חשמלי שעבר בינינו, הבנתי שכאן אני צריכה להיות. עוד באותו יום חתמתי מולה על חוזה העסקה. השכר לא עניין אותי, הנשמות שם משכו אותי כמו מגנט, התמכרתי למקום.

מאז הרגשתי שליחות של ממש. נוספה לי משמעות לחיים, ממד נוסף שנתן לי טעם עמוק וטוב. הכרתי בנות מדהימות שהחיים פערו להן לוע עטור בשיניים מחודדות. זבות דם, פצועות וחבולות הן ממשיכות, למרות הכל. לביאות. כך שכשהטלפון שלי צלצל בשעות הקטנות של הלילה, זינקתי מיד. לרוב שיחות כאלה הן מקרה חירום, וזה באמת מה שקרה. הזעיקו אותי לבוא מיד אל המקלט: אחת הבנות זקוקה לעזרה מידית. התארגנתי במהירות, דחפתי את ארגז הכלים שלי, קרי, כלי הנגינה, לרכב, ויצאתי. נסעתי במהירות. הכבישים היו ריקים, והראש שלי ניסה לפענח את התמונה שהרכזת הסבירה לי בתמצות רב.

זו היתה רות. רות הגיעה אלינו לפני מספר שבועות, ומה שידענו עליה היה רק מהפרוטוקולים של הרווחה. מעבר לכך, היא לא טרחה להוסיף או להסביר. היא התהלכה כמו מומיה, חושקת כל עווית אנושית שיכלה לצוץ ממנה. "אגוז קשה לפיצוח", הגדירו אותה.

כעת, עקב רצף אירועים שונים, היתה דאגה כלפיה, ודיון אם לשלוח לאשפוז מידי. הרכזת רצתה לתת לה עוד צ'אנס במקום. היא נזכרה פתאום באפיזודה לה היתה עדה, שמשום מה נשכחה ממנה עד לרגע זה: הן יצאו כקבוצה אל העיר למספר סידורים, ובעוד הבנות מסתדרות ומתמקמות, רות פנתה אל הפסנתר שהיה מונח שם, שי מהעירייה אל התושבים. היא התיישבה והתחילה לנגן. הצלילים שנשפכו שם היו מדהימים, אנשים ממש נאספו סביבה, נמשכים אל הקסם. הרכזת נדהמה, היא לא האמינה שרות יודעת לנגן על כלי כמו פסנתר, ודאי לא ברמה הזו. מהרקע שממנו הגיעה זה לא היה צפוי. המדהים הוא שאף אחת מהבנות לא ממש התייחסה לכך, ואולי בכלל לא שמו לב, אבל היא רשמה זאת בראשה. מאז זה נדחק, אבל עכשיו, כשהיא נזכרה, היא תהתה אולי כדאי לנסות לדבר איתה דרך המוזיקה. אולי כאן יימצא הפתרון? לאחר התייעצות עם הפסיכיאטר הוחלט לתת לזה סיכוי נוסף, ולכן נקראתי להגיע.

החלטתי לנסות. נכנסתי לחדר שבו היתה, והתחלתי לדבר מוזיקה. פשוט ניגנתי. הראיתי לה את כל הכלים שיש לי, אם רק תרצה להצטרף. זה היה קצת ארוך, אבל בסוף היא התקלפה, שכבה אחר שכבה. היא לקחה את הקלידים ואת המפוחית, והצטרפה אלי. זו היתה סימפוניה מושלמת. אתגרתי אותה עם יצירות מסובכות, והיא הכירה אותן, להפתעתי הרבה. וכן, היא ניגנה מושלם.

ישבנו ככה אולי שעתיים או שלוש. השמש כבר שלחה קרניים ראשונות של בוקר, כאשר התחלנו לדבר במילים. היא נפתחה, שלחה יד לקבל עזרה. לאחר כמה שעות יצאתי, מותשת אבל מלאת סיפוק. יש כיוון חיובי ממש. מכאן, רות רק התחילה להתקדם.

למרות זאת, נשארתי סקרנית. לא הצלחתי לחבר את רות מעיירת הפיתוח הדרומית לרמת נגינה גבוהה כל כך, כאילו היתה דיקן האקדמיה למוזיקה. התנועות, הישיבה, הכל היה מדויק. מהרקע שאני שמעתי עליו מהעוסי"ת, לא היה סיכוי לאחת כמוה לדעת לנגן כך. הורים קשיי יום, מתנהלים בקושי, ילדה זרוקה ברחובות, איך? אבל למדתי לחיות עם סימני שאלה מבלי לחפש להם תשובות.

אבל הפעם, מהר מאוד הן הגיעו.

בסיום אחת הפעילויות הקבוצתיות שהפעלתי, רות ניגשה אלי, ביקשה לשוחח. תפסנו פינה נעימה ושקטה, וכך, כששתינו טובעות בפופים רכים, היא הורידה את זה.

"יש לי הצעה מיוחדת בשבילך", כך היא פתחה, ואני, שמסוקרנת ממנה כבר די והותר, מחכה להפתעה הבאה. אח שלה. בפשטות, כאילו לא אמרה כלום. הציעה לי אותו.

אח שלה לא היה הצעה שבאה בחשבון, ממש לא. ולא שיש לי בעיה עם אנשים ששונים ממני, פשוט – משום פרמטר לא היה סיכוי שזה יקרה.

קודם כל, הגיל. אני גדולה ממנו בהרבה. נוסיף את הפער התרבותי, המנטלי, וכמובן המצע שבו הוא צמח, ישראל השנייה... שנינו מכירים את הרווחה – הוא מהצד המטופל, ואני מהצד המטפל. זהו. זה הקשר היחיד, 3האירוני, שבאותו רגע מצאתי בינינו.

רות קלטה את הרתיעה. "הוא יכול להתאים לך מאוד, את לא מכירה אותו בכלל", אמרה, חצי פגועה. אמרתי לה שאחשוב על זה, כי לא היה לי באמת משהו אחר לענות לה.

שבוע אחר כך, היא הגיעה אלי, עיניה שואלות. רק בשביל להניח את דעתה, ביקשתי פרטים.

"הוא גאון במוזיקה", ככה היא התחילה. עיני הורמו. "איך?", שאלתי. הפעם כבר מותר לי, כמבררת על המיועד. ואז היא התחילה לספר סיפור חיים מטורף, של אח ואחות אמיצים. מדהימים. כשלא היה להם בית לחזור אליו, ולא סיר על כירה, אספה אותם השכנה, מבוגרת, עולה חדשה מרוסיה. היא האכילה אותם, וכך נחשפו לאוכל מזרח אירופאי עם כל המשמעות. היא לא ויתרה להם, ממש הכניסה אותם לתבנית רוסית אמיתית, היא לימדה אותם נגינה – על פסנתר שהיה לה בבית. מתברר שהיא היתה מורה מדהימה, עם רמה מוזיקלית גבוהה. כל יום הם ישבו שעות על הפסנתר. לא היה להם מנוס, זה מה שהחזיק אותם, זה מה שחייב אותם, וזה מה ששמר עליהם.

כשהדודה (כך הם קראו לה) נפטרה בפתאומיות, הם איבדו אמא, בית, מקום להיות בו. בעוד היא לא הצליחה להתרומם, וכך הגיעה אלינו, אחיה דווקא ראה זאת כמקפצה. הוא חיפש משמעות לחיים, והגיע לישיבה.

סיפור החיים שלהם משך אותי. החלטתי לבדוק לעומק.

ביררתי, וכמה שביררתי – רציתי לראות מקרוב. נפגשנו. זו היתה אחת החוויות המיוחדות בחיי. לראשונה ראיתי אדם שהבין אותי, ואני אותו. ידעתי שהוא שלי.

אבל הפעם, ישנם ההורים שלי... לא ידעתי איך לספר להם, היה ברור לי שיתעלפו, במקרה הטוב.

התפללתי הרבה שיעבור בשלום, שאקבל הסכמה. אמא שלי החניקה זעקה כששמעה מי המדובר, ואבא שלי היה קר כקרח. "אני מוכן להתפשר על רופא, בטח לא על ילד משכונת מצוקה, לומד בישיבה... יש גבול למה שאת מעוללת לנו. אם את בוחרת להתחתן איתו בכל מקרה, אני לא מבטיח לך שאבוא לחתונה". אמר, ויצא מהדלת.

בכיתי. לא רציתי לצער, אבל אני יודעת שהוא שלי, ואני כבר בת ארבעים כמעט. תיניתי לבחור את צערי, לא ידעתי איך להמשיך. מי שהציל את המצב היה ראש הישיבה שלו. הוא הגיע להורי דרך מכרים משותפים, וסיפר להם במי מדובר. הם התרככו חלקית, הסכימו, אבל האף נשאר עקום...

התחתנו. יש פערים, אבל הם מתוקים. למדנו להפוך כל אתגר לדואט מושלם. אני על פסנתר וכינור, הוא על הדרבוקה והעוד.

אבל ביחד זו סימפוניה מושלמת.

איך אמר מוצרט? "המוזיקה לא נמצאת בתווים, אלא בשקט שביניהם".