מתי בפעם האחרונה אמרת תודה?

הרומן שלי עם "מזמור לתודה" החל לפני 18 שנים וקצת. היינו זוג צעיר, כבר כמעט 3 שנים בלי ילדים. תקופה מייסרת שגם הולידה אצלנו לא מעט תובנות, ובסופו של דבר גם גרמה לנו לחזור בתשובה. כבר אז בזמן אמת, בתוך התקופה המייסרת של איחולי "בקרוב אצלך" ובשורות על נשים שנפקדות מכל עבר, הבנתי שטוב שאנחנו עוברים את זה, כי זו הדרך לתובנות, להערכה עצומה של המתנה ששמה ילד, וכמובן גם לחזרה בתשובה.

ביום של הבדיקה הגורלית, ישבתי בחדר העבודה מול האתר שבו היו אמורות להגיע תוצאות הבדיקה, ומדי 10 שניות האצבע לחצה במקלדת F5, כלומר רענון. זו היתה שעה 14:30 בערך, השעה שבה מתקבלות התוצאות. עוד לחיצה ועוד לחיצה, עוד לחץ ועוד דפיקת לב, והנה השורה שמעידה שהתוצאה התקבלה. בידיים רועדות לחצתי על פירוט התוצאות, ולא האמנתי למראה עיני: בטא 12, כלומר תשובה חיובית! יהיה לנו ילד, בעז"ה. הידיים גיששו מאליהן אל ספר התהילים המרופט שהיה על שולחן העבודה שלי, ופתחתי אינסטינקטיבית את פרק ק'. הרגשתי צורך עז לקרוא את מזמור לתודה, דף שספג באותו יום לא מעט דמעות. באותו רגע, עוד לפני שדיווחתי לרעייתי על הבשורה שהפכה את חיינו, החלטתי: מהיום אני קורא את מזמור לתודה מדי יום, בלי לפספס. כעבור כמה שבועות, כשגילינו שמדובר בתאומים, החלטתי לקרוא פעמיים ביום את מזמור לתודה. עד היום זה ממשיך, ברוך השם ללא פספוסים, אבל עם טוויסט קטן: לפני כשנה החלטתי שיש כל כך הרבה דברים לומר עליהם תודה, לא רק ילדים, וכך לפני כל קריאת מזמור לתודה - שניים ביום, כאמור - אני מפרט על מה אני אומר היום תודה. זה יכול להיות על כך שההורים שלי בריאים, על משהו טוב שקרה לי באותו יום, על התקדמות כלשהי בעבודה, על המשפחה המקסימה שהעניק לי, על הבריאות, ובעצם - חסר על מה להודות?

בשנים האחרונות אני שם לב שנוצר הייפ מסוים סביב מזמור לתודה. אנשים ממש נמשכים למזמור הזה, ולא קשה להבין למה. חסרות סיבות? תנו לי נייר ודף, ואוכל לכתוב 100 דברים לפחות שעליהם אני צריך להודות לה'. נסו את זה בבית. דף כזה יוכל לעודד אתכם גם ברגעים קשים.

וזו התנועה שחסרה לנו לפעמים. אנחנו מבקשים, דורשים, שואלים "למה זה קרה דווקא לי?!", מתפללים כדי לקבל משהו - אבל לא תמיד מספיקים להקדיש זמן לומר גם תודה. חסר על מה לומר תודה? "יש לך שמש וירח, אתה חי על אדמה שמצמיחה דשא, ונושם את האוויר שלא עולה כסף", שר פעם ארקדי דוכין. וזה לא רק זה: תודה תמידית גורמת לך להרגיש ששום דבר לא מובן מאליו. זה הפוך מתחושת ה"מגיע לי". במקום להסתובב ממורמר בעולם ולהסתכל על חצי הכוס הריקה, הקפדה על "מזמור לתודה" אחד ביום גורמת לך, תרצה או לא תרצה, להתבונן בחיים דרך משקפיים של הודיה והערכה, של ראיית החיים מהזווית החיובית שלהם, של הוקרת תודה, של הערכת הדברים שבדרך כלל הם מובנים מאליהם. בכלל, על כל דבר אפשר להתלונן - ומאידך גם להגיד מזמור לתודה. דוגמה קטנה: אני עובד עם אדם יקר, שיש לו 10 ילדים ובתו הקטנה חלתה בסרטן, לא עלינו. כששואלים אותו מה שלומו, הוא לא אומר "לא טוב, יש לי בת אחת חולה", אלא אומר "ברוך השם, יש לי 9 ילדים בריאים". במקום לראות את חצי הכוס הריקה (מצב מייסר לכל הדעות), הוא בוחר להתמקד בכך ש-9 מילדיו בריאים, וזה למעשה מכתיב את הסתכלותו כלפי החיים.

סגולות רבות נאמרו על "מזמור לתודה", וקטונתי מלהביא כאן את כולן. אבל אם אתם רוצים חיים טובים יותר, סיעתא דשמיא וגם "סתם" להכיר תודה לקב"ה על כל החסדים הקטנים והגדולים שהוא מעניק לנו מדי יום, מדי שעה, מדי שנייה - תלכו על "מזמור לתודה" פעם ביום, רצוי על קיבה מלאה. אין תופעות לוואי, אין הוראות שימוש. רק לחבר את הלב, להודות ולהעריך גם את מה שהוא לכאורה המובן מאליו.