"הזוגיות שלנו היא בכלל לא הנושא, למה צריך לדבר עליה?"

"יש לנו שאלה ממש גורלית", כך פתחו בני הזוג שמואל וחנה את הפגישה הזוגית, מיד לאחר שהתיישבו מולי בקליניקה.

"מה קרה?", שאלתי.

"יש לנו דילמה ממש רצינית", הסבירה לי חנה. "הגענו למצב כל כך לא פשוט, שאנחנו אפילו שוקלים להעביר את הבת שלנו לפנימייה. אבל יחד עם זה אנחנו ממש פוחדים מהצעד הזה, ולא מצליחים להכריע בעניין".

(לפני שאמשיך בסיפור אציין שכמובן שיניתי את פרטי המקרה, כדי שלא נזהה במי מדובר).

וכאן אני משתף אתכם, הקוראים, מה קרה שהם הגיעו למצב כזה, שהם אפילו שוקלים להוציא את בתם לפנימייה. אני רוצה לצלול יחד אתכם למסע של מספר פגישות שהיו לי עם בני הזוג הללו, כדי להבין קצת את העולם ואת הרקע שביניהם.

הפער החיצוני שביניהם בולט מאד לעין.

שמואל הוא אדם צנום ושקט. הוא ממעט לדבר, ולאורך הפגישה נראה שהוא מעדיף להבליע את נוכחותו ככל שניתן. גם כשהצעתי לו לשתות כוס מים, הוא סרב בניע ראש קל.

לעומתו – אשתו חנה ממש ניהלה את העניינים ביד רמה. חנה הפגינה ביטחון רב; עוד בשיחות הטלפון שקדמו לפגישה הייתה זו חנה שיזמה את הפניה. היא גם הייתה זו שביצעה את העברת התשלום דרך הטלפון, והיא זו שהתקשרה לברר על דרכי התחבורה המובילות מאזור מגוריהם לכיוון הקליניקה.

טון הדיבור של חנה היה גבוה מעט, מה שהתברר במהלך הפגישות כגורם רציני לקושי ששורר בין בני הזוג.

שמואל שיתף בכך שטון הדיבור של חנה גורם לו סלידה ודחייה. "בכל פעם שחנה מדברת בקול רם אני מתמלא ברגשות לא נעימים, זה ממש מאתגר אותי". ואילו חנה הביעה עצבנות ורוגז לנוכח טון הדיבור השקט מדי של בעלה שמואל: "אי אפשר לשמוע אותו, קשה לנהל ככה חיים נורמליים. בכל פעם ששמואל מדבר אני צריכה לבקש שלוש פעמים שידבר בטון גבוה יותר. בסוף אני מתייאשת, וממש צריכה להפעיל מאמצי-על כדי לאמץ את אזני על מנת לשמוע אותו. לפעמים אני פשוט מנחשת מה הוא רוצה לומר, כי אין לי כח להתאמץ כל כך. וחוץ מזה שאני גם לא סובלת את זה שהוא נראה לי רכרוכי כזה ומסכן".

חנה שיתפה אותי, ש"מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה שאין לי מקום בעולם. גדלתי בבית מאד לא פשוט, אבא שלי היה עסוק בעצמו ברמה שלא אפשרה לאנשים נוספים להיות קיימים במחיצתו. גם אמא וגם אנחנו, הילדים, נאלצנו לבלות את רוב שעות היום בעיסוקים מחוץ לבית. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שאנשים אחרים יפתחו בפני את הדלת. עבדתי בניקיון או בבייביסיטר כדי למצוא מקום לכף רגלי, בבית לא היה שייך להיות.

"אפילו ברמה הפיזית, אבא יכל לנעול את דלת הבית ולא לאפשר לנו להיכנס, בטענה שהוא לא חזר מהעבודה, אבל אנחנו ידענו שהוא נמצא בבית, ופשוט אין לו עצבים שמישהו נוסף יהיה איתו תחת אותה קורת גג. גם כשהבית היה פתוח, אבא היה מתוח ועצבני כל כך, שהעדפנו כל קורת גג אחרת.

"כך גדלתי לנערה ללא עמוד שדרה וללא שייכות. שמואל היה הבחור הראשון שפגשתי, לא היו לי שום תנאי קבלה, מבחינתי – כל גבר שמוכן לקחת אותי תחת חסותו הוא בא בחשבון.

"ואז התחתנו. הנישואים הללו ממש הצילו אותי, הרגשתי ששמואל גאל אותי ממצרים. שמואל הוא בעל נפלא – קשוב, תומך, הוא ממש כמו מטפל רגשי בשבילי. אני לא יודעת איך יש לו כל כך הרבה סבלנות לאישה כמוני, אני כזאת מעצבנת, חסרת עמוד שדרה, לא יציבה, יותר מפריעה מאשר עוזרת – אז איך הוא מסוגל להעריך אותי? איך יש לו כח וסבלנות אלי בכלל?".

"אז אם שמואל הוא בעל נפלא כל כך, איפה הבעיה בחיים שלכם?", שאלתי.

"כפי שפתחתי בהתחלה, הבעיה היא באמת לא שמואל ולא הזוגיות שלנו. אני מברכת את כל עם ישראל בזוגיות טובה כמו שלנו. מה שקשה לי – זה הילדים. בקשר עם הילדים אני מגיעה לקצוות לא נורמליים. הם מוציאים אותי מאיזון, בעיקר הבת הבכורה שלי. אני לא סובלת אותה, והיא מוציאה ממני שדים. יש לה המון בעיות, ולי אין טיפת סבלנות לטפל בכל הבעיות שלה. היא עצלנית, היא סובלת מעודף משקל, המחברות שלה נראות מזעזע והבגדים תמיד מלוכלכים, בקיצור היא "שליימזלית" כזאת, "לא יוצלחית", אחת שלא מסוגלת לקחת את עצמה לידיים וליטול אחריות. כל דבר היא מנסה להפיל עלי – אני אשמה בכך שהיא קמה מאוחר בבוקר, אני צריכה לדאוג לבגדים שלה, אני צריכה לחתוך לה ירקות לארוחת ערב כדי שלא תאכל נשנושים, אני צריכה ללמוד איתה למבחנים... תבין שמדובר בנערה בת שלוש עשרה, היא מתנהגת כמו ילדה בכיתה ב' או ג'. בנות גילה כבר מזמן למדו להסתדר בעצמן ולמצוא חברותא ללימוד למבחן, ורק הגברת שלי נשארת מאחור, לא לוקחת אחריות וחושבת שאמא שלה אמורה להציל לה את החיים. די. נמאס לי ממנה, זה הגיע למצב שאני לא מסוגלת לעשות עבורה גם את הדברים שאני כן אמורה לעשות. עד כדי כך המצב הגיע – שפתאום אני מוצאת את עצמי משכפלת את דפוסי ההתנהגות האיומים של אבא שלי. כן, הדברים שאני סבלתי מהם כל כך והבטחתי לעצמי מיליון פעם שאני לא אתנהג כך, פתאום אני מתנהגת כך בדיוק, אפילו גרוע יותר".

בשלב זה נצצו דמעות בעיניה של חנה. היא נראתה מותשת וחסרת אונים.

"אני לא רוצה לספר לך לאילו מצבים אני מגיעה מול הבת שלי. לאחרונה כבר התחלתי לחשוב על אבא שלי דברים טובים... כשאני רואה לאן החיים מביאים אותי, אני מתחילה להבין אותו, ובמקום לכעוס עליו, אני חושבת שהוא פשוט סבל כמו שאני סובלת, ולכן הוא לא היה מסוגל להתנהג כמו בן אדם... אבל תגיד לי", תלתה בי חנה תקווה שיש בה תערובת של ייאוש ותחנונים, "החיים הם כאלה איומים? כולם חיים בכזה סיוט שלא נגמר? ככה בית צריך להראות?".

"את יכולה לתת לי דוגמה של סיטואציה מול הבת שלך שגורמת לך סבל?", ביקשתי.

"בטח!", ענתה חנה, "לא חסרות לי דוגמאות! כל עצם הנוכחות שלה ממוטטת אותי, כל האישיות שלה זה גוש עצבים מול העיניים שלי. הנה, היום היא חזרה מבית הספר, וכמובן זרקה את הילקוט על הרצפה בכניסה. אחרי רבע שעה אני רואה את התלבושת שלה זרוקה בפרוזדור. זה כבר היה פתיח גרוע לאחר צהרים נוראי. סתמתי לעצמי את הפה בכוח, לא העזתי להעיר לה על הילקוט והתלבושת, כי פחדתי מהמילים שעלולות לצאת מהפה שלי, אבל אחרי זה היא מוטטה אותי. זה היה כשהיא החליטה שהיא מכינה עוגיות במטבח. הליידי הזאת לא יודעת להשאיר אחריה משטחים נקיים, ורק המחשבה על איך המטבח הולך להראות הוציאה אותי מדעתי, אז אמרתי בטון הכי רגוע שהצלחתי להוציא מהפה שאני לא מרשה. מיד היא התחילה להפעיל את הסירנות שלה, ואני – כמה שניסיתי לשדר ביטחון, בתוכי הרגשתי זוועה, הרגשתי שאני האמא הכי איומה שיש בעולם, חולת ניקיון שלא נותנת לבת שלה לנשום, וברגע שהיא התחילה ליילל אני הלכתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת בפיצוץ אדיר, ואני מתביישת לספר לך מה קרה. המשקוף של הדלת פשוט יצא מהמקום. כשראיתי את זה נחרדתי, כי כמה שאבא שלי היה בן אדם קשה ועצבני, אלים הוא לא היה. אף פעם לא ראיתי אותו שובר כלי מרוב כעס, ואם אני מגיעה לכאלו פסים, אז או שאני צריכה להתאשפז, או לשלוח את הילדים שלי לאומנה, או לא יודעת מה...".

חנה נאנחה שוב, אנחה ארוכה ומתמשכת. היא תלתה עיניים מיואשות בנקודה רחוקה בחדר. היא נראתה כמו שבר כלי.

אחרי שתיקה שהתארכה במשך כמה דקות, הזדקפה חנה בכיסאה. "אתה מבין, בדיוק כאן הדילמה שלי. חשבנו על רעיון ממש טוב: יש מסגרת בצפון שהיא מסגרת חינוכית מדהימה שלא מיועדת לבנות מבתים הרוסים או משהו כזה, אלא למשפחות שרוצות לתת לבנות חינוך ברמה גבוהה יותר. חשבנו על רעיון פשוט, להעביר אותה לשם. אני אומרת לעצמי שאף אחד לא יבין שבחרנו במקום הזה בגלל מצוקה, ואני ממש חושבת שזה יעשה לאביגיל טוב, כי אם בבית אני לא מסוגלת להיות אמא מיטיבה, אז למה לא לתת לה משהו טוב באמת? למה שהיא תמשיך את גלגל הסבל שאני עברתי בבית של ההורים שלי? בוא נהיה אמיצים ונשקיע במקום הנכון! מצד שני, אני אומרת לעצמי, מה, את באמת במצב מזעזע כל כך שאת לא יכולה לגדל את הבת שלך?!".

חנה חזרה ותלתה בי עיניים מלאות תקווה: "נו, מה אתה אומר? אני מרגישה שכל יום נוסף שאני לא קמה ועושה שינוי אמיתי - זה קטסטרופה. אז יאללה, הגיע הזמן להתבגר ולהסתכל למציאות בעיניים, ולהבין שאסור להמשיך את החיים האלה".

"אני שומע את הסיפור שלך", הגבתי. "אני מרגיש ומבין שיש פה התמודדות קשה. את סוחבת המון כאב, המון קושי וחוסר ביטחון, ויחד עם זה את גם מלקה את עצמך, ובעצם מתמודדת גם עם רגשות אשמה. אני מציע שאת כל הרעיונות לשינויים טכניים ננסה להשאיר כרגע בצד, ונעבוד על מה שקורה לך בקשר שלך מול שמואל".

"מול שמואל?!", תלתה בי חנה מבט תמה. "אמרתי לך שהזוגיות שלנו דבש. יש עליות וירידות, כמו אצל כל זוג, אבל שמואל הוא בן אדם נדיר ובעל תומך כל כך, שאין לי שום התמודדות מולו. עד היום הוא היה המטפל הרגשי שלי, וזו משימה כמעט בלתי אפשרית, בהתחשב בכך שאנחנו נשואים כבר כמעט חמש עשרה שנה, ואני מטופלת מורכבת... אבל תמיד הוא זה שהקשיב ופתר את הבעיות, דאג לכך שאצא לחופשות כדי לאגור כוח. שמואל הוא בעל מושלם, אין שום עניין לדבר על הזוגיות שלנו. זה לא הסיפור!". חנה הייתה נחרצת בדעתה, היא שלבה את ידיה בתנוחה של "אין כניסה", וכל שריריה נקפצו, כמו חדורים לקראת קרב.

"אני מאמין לך", השבתי בנחת. "אין לי ספק שהמצב ביניכם הוא כמו שאת מתארת. הסיבה לכך שאני כן הייתי רוצה לפתוח את הנושא, היא זו: אני מאמין שזוגיות היא הקשר הכי עמוק והכי משמעותי בחיים, ודווקא בגלל זה היא גם הקשר שדרכו ניתן לחולל הרבה יותר שינויים משמעותיים בנפש. לכן אף על פי שהקשיים שלך באים לידי ביטוי בקשרים מול אנשים אחרים, אני מאמין שבינך לבין שמואל טמון הכוח שלך להגיע למקומות יציבים יותר מול עצמך, וממילא גם ליציבות בכל מערכות היחסים בחייך: אם זה מול אבא, אם זה מול הילדים ובעצם מול כל בן אדם".

חנה לא ויתרה לעצמה. למרות ההתנגדות הראשונית, היא החליטה לתת אמון ולקפוץ למים. במהלך התהליך התבררו דברים מרתקים: ראינו בתוך מערכת היחסים שהתפתחה בין שמואל וחנה דפוסי התנהגות של ריצוי מול שליטה וחוסר אחריות מול אחריות יתר, שהתקבעו ביניהם. שמואל, שגם הוא עבר מסכת חיים לא קלה, ראה בחולשות שחנה הפגינה עוגן רגשי בטוח ומוגן מאד. שמואל חווה בילדותו חוויות של נטישה, והוא הגיע לנישואים עם פחד גדול מכך שאשתו לעתיד עלולה לנטוש אותו בכל רגע נתון. דווקא הנזקקות הבולטת של חנה יצרה בו תחושה חזקה של ביטחון, ש"הנה היא, האישה החלשה הזאת, תלויה בי כל כך כי רק אני יודע לתמוך בה". כך בעצם נוצר ביניהם הסכם לא כתוב של "אני מספקת את הצרכים הרגשיים שלך בזה שאני אומללה ונזקקת, ואתה מספק את הצרכים הרגשיים שלי בכך שאתה הגבר המגונן שמוכן למסור את נפשו כדי להגן עלי".

וכעת אני מסיים בשאלות להתבוננות. קוראים יקרים, מה לדעתכם יקרה כששמואל וחנה יתחזקו?

מה יקרה לשמואל כשייבנה בו אמון והוא לא יפחד מנטישה?

מה יקרה לחנה כשהיא תתחבר יותר לעצמה, תסמוך יותר על עצמה, ותזדקק פחות לשירותי ההרגעה של שמואל?

ומה יקרה לקשר ביניהם? האם הוא ייפגע? האם הוא יעמיק?

מה יקרה לקשר בין חנה ובתה אביגיל?

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.