הרב ראובן אלבז: כשהרב אמר "יחזיר ה' אותי ואותך בתשובה שלמה"

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו" (ויקרא כ"א, א').

דרשו רבותינו (מסכת יבמות קיד ע"א, הובא ברש"י): "אֱמֹר וְאָמַרְתָּ-להזהיר גדולים על הקטנים", אם רוצים שהילד יגדל בישרות ובדרך התורה והמצוות, חייב הגדול להזהירו ולדאוג שיתחנך בקיום המצוות כבר בקטנותו, חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כ"ב, ו'). זהו הביאור בדרך הפשט.

אך יש שביארו בדרך רמז, כדי שאזהרת האדם הגדול תשפיע ותעשה רושם על הבן הקטן, צריך תחילה שהאדם הגדול בעצמו יזהר באותו דבר, ואו אז וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר, שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר (מזמירות שבת – דרור יקרא), כדי שתוכחתו ודבריו של אדם יתקבלו כלפי שומעם, חייב הוא תחילה להיזהר ולתקן את עצמו באותו דבר, ורק אז דבריו ישמעו, וכמו שאמרו רבותינו (בבא מציעא קז ע"ב), קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

וממילא, כשאדם בעצמו מתוקן במצוות במידות ובדרך ארץ, יכול הוא להוכיח אחרים, ודבריו יתקבלו על לב שומעם, ובזה מובן ציווי התורה הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹֽא תִשָּׂא עָלָיו חֵֽטְא (ויקרא י"ט, י"ז), ודרשו רבותינו (בבא מציעא לא ע"א) מייתור הפסוקים שיש מצווה להוכיח את חבירו אפילו מאה פעמים, דאף אם לא שמע בפעם הראשונה, השנייה והשלישית, יכול להיות שבפעם העשירית הוא סוף סוף ישמע ויקבל, כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד ע"א), ואסור לנו להתייאש מאף יהודי שהוא אחינו בשרנו, כיון שלבסוף הוא ישמע, וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע (דברים כח ע"א), אם שמעת בישן תשמע בחדש (סוכה מו ע"ב), אם הוא לא שמע לתוכחתך בפעם הראשונה, הרי שישמע ויקבל בפעם השנייה, השלישית או העשירית.

* * *

ונספר בעניין התוכחה מעשה נפלא הממחיש את דברינו. בשכונת נחלאות בירושלים גר מנהל תלמוד תורה צדיק ומגיד מישרים, ושמו רבי אברהם פטאל זצ"ל, חמיו של גאון עוזנו והדר תפארתנו מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ואביו של הרבנית הגדולה מרגלית יוסף ע"ה, אשר זכתה יחד עם מרן זצוק"ל להביא ברכה לעם ישראל בזרע ברך ה', זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ (ישעיה ו', י"ג), רבנים גאונים, דיינים ומורי הוראות אשר מפיצים תורה והוראה בעם ישראל בתורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכל זה עומד לזכות הרבנית הצדקנית שמסרה נפשה בשביל שמרן זצוק"ל ילמד את התורה הקדושה בלי שום טרדה, ולקחה על עצמה את כל טרדות הבית וגידול הילדים, ואפילו לדבר עם מרן זצוק"ל בקושי הייתה מדברת, כדי לא להטרידו מלימודו.

זכורני שבתחילת דרכנו הגעתי למרן מלכא זצוק"ל לביתו והזמנתי אותו לבוא לעיר אילת לשאת מדברותיו ולחזק שם את הציבור, בתחילה מרן זצוק"ל שמע את המילים "העיר אילת" והגיב בתמיהה, "מה נעשה שם?", אך לאחר שאמרתי לרב שתהילות לקל ישיבת אור החיים הגיע לעיר אילת, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים (מושאל מאסתר ח', י"ז), ואנשים רחוקים רבים צמאים לשמוע את דבר ה', ואף הקימה הישיבה תלמוד תורה לתפארת (שכיום מונה יותר מכשבע מאות בנים ובנות), התפעל מרן ואמר שישאל את הרבנית, שהייתה באותו זמן במטבח, והרבנית השיבה בחיוב ובשמחה.

ובאמת כך היה, טסנו יחד לאילת ומרן זצוק"ל לא האמין למראה עיניו, שלוש מאות איש הרחוקים משמירת תורה ומצוות התאספו בעיר אילת דאז לשמוע את דרשתו, מרן דרש במשך שעה שלימה ולאחר מכן פתחו כולם בשמחה וריקוד עם מרן זצוק"ל, למחרת כולם ביקשו לאחר את עבודתם והגיעו להתפלל תפילת שחרית חגיגית עם מרן זצוק"ל, והרב שמח מכך שמחה גדולה שהתשובה הגיעה גם עד אילת הרחוקה.

ובאותו זמן הרבנית מרגלית, שוחחה רבות עם תבדל לחיים טובים רעייתי הרבנית, ותיארה בפניה את מסירות הנפש שמוסרת בשביל התורה של עם ישראל, ואמרה שלמרן זצוק"ל אפילו אין זמן לדבר עמה על דא ועל הא, והיא אינה רוצה להפריעו מתורתו ולכן גם כשמדברת בטלפון היא נזהרת לדבר בלחש כדי שלא ישמע ויפריע לו מתלמודו כלל. עד כדי כך הייתה נזהרת בתורתו של מרן זצוק"ל, ולכן זכתה יחד עם מרן לדורות ישרים מבורכים, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין.

ובכן, אביה של הרבנית מרגלית, רבי אברהם פטאל זצ"ל, היה כאמור דרשן מופלג (רבים מדרשותיו הודפסו בספרו "ויאמר אברהם" על התורה, אשר זכיתי לקבלו מהמחבר זצ"ל לאחר שהשתתף באחת הדרשות שדרשנו בס"ד בבית הכנסת שלו והזמין אותי לביתו כדי לתת לי את סדרת ספריו הנפלאים), והיה לבוש בגלימה ארוכה ותרבוש על ראשו כדרך חכמי ספרד העתיקים והוותיקים, וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ (מזמירת שבת – ידיד נפש).

והנה באחת השבתות לאחר תפילת מוסף ודרשת הרב ליוו שני תלמידים את הרב בדרך לביתו, ובדרכם פגשו באדם פורק עול, סדיסט, שמצהיר על כך שמתנגד לדת ולאמונה, חרה אפו לראות את הרב הולך בדרך בפנים צוהלות ושמחות מקדושת שבת, ולכן אותו אדם התקרב לרב, הדליק סיגריה ונפח את העשן למול פניו של הרב בחוצפה ועזות מצח.

שני האנשים שליוו את הרב רצו לעצור את אותו אדם, אך הרב תפסם וביקש שלא ידברו שום מילה, פנה הרב לאותו אדם ואמר לו: "יהי רצון שה' יתברך יחזיר אותי ואותך בתשובה שלימה לפניו, בקרוב", והמשיך הרב בדרכו.

בשבת הבאה שוב חזר המקרה על עצמו, חיכה אותו אדם לרב בפינת הרחוב בצאתו מבית הכנסת, הדליק סיגריה ונפח את העשן למול פניו של הרב, עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל (שמואל ב' כ"ב, ט'), ושוב השיב לו הרב בענווה ובקור רוח: "יהי רצון שה' יתברך יחזיר אותי ואותך בתשובה שלימה לפניו, בקרוב".

לשבת הבאה חזר המקרה על עצמו, אך הפעם לתלמידים לא הייתה סבלנות וכבר התקרבו לאותו אדם חצוף כדי לעצור אותו ולהניאו ממעשיו, אך הרב תפס אותם בשני ידיו וציווה עליהם שלא לדבר עמו דבר, וגם הפעם פנה אליו הרב בענווה ואמר: "יהי רצון שה' יתברך יחזיר אותי ואותך בתשובה שלימה לפניו, בקרוב", והמשיך הרב בדרכו.

אך הפעם אותו אדם זרק את הסיגריה, ניגש לרב בענווה ואמר: "שבת שלום, כבוד הרב. אומר נאמנה, כל חיי חשבתי שאתם הדתיים מתרברבים ומתעלים עלינו שאתם הטובים והמעולים ביותר, אך המילים הללו שאמרת לי בענווה, "ה' יחזיר אותי ואותך בתשובה שלימה" חדרו עמוק ללבי. כללת גם את עצמך בתוך הדברים, כמוני כמוך, זאת אומרת שאין כאן התנשאות והתרברבות. או אז גמרתי בליבי לבוא אל הרב ולבקש את סליחתו, ולבקש מהרב שיורה לי את הדרך אשר אלך בא ואת המעשה אשר אעשה". שמח הרב לשֵמע הדברים, נישק וחיבק את אותו יהודי והזמינו לביתו לסעוד עמו את סעודת שבת, עד שלימים קיבל עליו אותו אדם עול מלכות שמים שלימה ונהפך לחסיד נלהב של הרב.

ללמדך שאל לנו להתייאש מאף יהודי, אלא להוכיח כל אחד בדרכי נועם, ואו אז דברינו ישמעו. יהי רצון שנזכה לעשות רצונו יתברך כרצונו תמיד, ונזכה בקרוב-בקרוב לראות בישועת ישראל השלימה, בביאת משיח צדקנו ובבניין בית קודשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.