"דווקא דרך ההצגה הקומית, נשים הצליחו להתמודד עם החוויות הקשות שחוו בשמחת תורה"

זה התחיל בעיר חריש, לפני כמעט עשור. רונית מנשה, תושבת העיר, הביטה במתרחש במקום בכאב. "חריש הייתה אז בגודל של רחוב וחצי, בקושי שכונה, אך כבר אז הורגשה מתיחות בין התושבים", היא נזכרת. "כל אחד ניסה למשוך לכיוון שלו, להוביל את העיר לצביון שהוא חשב לנכון. דיבורים מכאיבים נאמרו, הריחוק הורגש באוויר. מה שקורה עכשיו במדינה בגדול היה שם, רק באופן עדין וקטן יותר".

רונית מצידה לא הייתה יכולה לשאת את המצב: "היה שוני והיו קונפליקטים, אבל הדרך שבה הדברים נאמרו צרמה לי מאוד. הרגשתי שאי אפשר להמשיך כך, והאמנתי שאפשר אחרת - לפגוש אחד את השני, להכיר מקרוב, להבין מה עובר על הצד שכנגד, ומתוך המקום הזה להגיע לשיח מכבד ולעשייה נכונה עבור כולם". רונית החליטה לרתום את כישורי הבמה שלה, ולהעלות דווקא הצגה מצחיקה על המצב.

 

"רואה את החיים כסצנות"

את העיסוק בתיאטרון החלה רונית עוד הרבה קודם. "יש לי תואר בעיצוב ואומנות ועוד תואר בלוגיסטיקה וכלכלה, ובשניהם לא עבדתי אפילו יום אחד", היא אומרת בחיוך. "תמיד נמשכתי לכיוון של תיאטרון, רק שלא חשבתי שאוכל להפוך אותו לעיסוק המקצועי שלי, ולכן פניתי ללמוד תחום שנראה מעשי יותר לעבודה". אלא שההליכה למחוזות שאינם שלה לא הועילה. "המהות והפנימיות שלי אמרו אחרת. לא יכולתי לעבוד באמת בשום דבר אחר, הלב שלי רצה את זה".

איך מתחילים בתחום לא קל שכזה?

"תחילת העבודה שלי הייתה יחד עם חברה, כדי שנתמוך זו בזו. הרגשתי שתחום התיאטרון כל כך עמוק בתוכי, שהחיים שלחו אותי באופן טבעי לכתיבה וליצירה. באופן טבעי, אני רואה את החיים כסצנות. רואה את הקונפליקטים שעולים בין מה שנראה בחוץ ומה שמתחולל בפנים, ומחפשת לתת להם מקום על הבמה. התיאטרון בכללותו מחפש מערכות יחסים והבנה של נפש, וזה גם מה שחשוב לי להביא. לא אומר שזה פשוט כלכלית, אבל אני מאמינה שעליי להקשיב לכשרונות ולרצונות שלי, ובהם ה' ישלח את הברכה. בהמשך, אגב, זכיתי ללמוד תיאטרון בתוכנית שהותאמה במיוחד לנשים חרדיות, וגם לימודי גשטאלט יהודי - שהשתלבו עם הנקודות העמוקות בנפש אותן אני מבקשת להציג לקהל".

דרך העשייה התיאטרונית, החליטה רונית לגעת גם במקום הכואב של היחסים בעיר בה היא מתגוררת. "הרגשתי שזה צריך לעלות על הבמה, עם כל הקונפליקטים והכאב, אך שלא כמו במציאות - בצורה שיתתן מקום אמיתי ותאפשר הקשבה לכל הצדדים. החלטתי לגייס 20 נשים מכל המגזרים בעיר, והעלינו את ההצגה 'בלאגן בשושן', בה הפכנו את סיפור מגילת אסתר רלוונטי לימינו, ולנושא האחדות החשוב כל כך. כבר בתוך העבודה עצמה נוצרו חברויות בין נשים, וכל הקרח והאיבה נשברו לגמרי. עברנו כקבוצה תהליך משמעותי מאוד, של דיוק ובירור של מה שעובר בתוכנו, והוא היה ניכר היטב על הבמה. בעקבות זאת, משהו באווירה נעשה קשוב ומכיל יותר".

החיבורים שנולדו מתוך ההצגה היו מרגשים. "בעלת תשובה כתבה לי שהיא גדלה בבית חילוני מאוד, והיו לה סטיגמות ברורות על חרדים וחילונים. פתאום על הבמה היא הייתה יכולה לראות את עצמה גם בדמות החילונית וגם בדמות החרדית, זה שיקף לה את שתי תקופות החיים האלה, ונתן לה פרספקטיבה עליהן. אישה חילונית אחרת אמרה לי שהיא מרגישה שסוף סוף רואים אותה, שיש מקום של כבוד לקול שלה. לא פעם, בשיח מול דתיים וחרדים, התחושה שלה הייתה שלא מתייחסים לאמירות שלה ברצינות".

מעניין, כי לא פעם אצלנו התחושה היא שהצד החילוני לא שומע אותנו.

"זה קיים, אך מסתבר שגם בצד השני התחושה הזו לפעמים קיימת. בעיניי, הדבר הזה צריך לעורר כל אחד מאיתנו לשאול האם הוא באמת מקשיב, איך הוא מקשיב, ועד כמה הוא רץ מהר לנגח ולענות. זה יכול לאפשר לנו לבדוק איפה הלב שלנו נמצא בשיח הזה, ועד כמה אנחנו באמת מכבדים את מי שכנגד, בלי לנסות לשנות אותו, למרות שתפיסת העולם שלו מנוגדת במאה ושמונים מעלות לכל תפיסת העולם שלנו. לא מזמן אמרה לי חברה בעלת תשובה 'אנחנו לפעמים רוצים להאיץ בתהליך, להחזיר כבר את כולם בתשובה. אבל תראי את ה' - כמה סבלנות יש לו לחכות לכל יהודי, כמה סבלנות הייתה לו בתהליך שלי עד שחזרתי אליו'. אולי הגיע הזמן ללמוד ממנו - לתת מקום לכל אדם, בסבלנות, ומתוך המקום המכבד הזה להביא את נקודת המבט שלנו".

הזמן עבר, אך הנושא הכואב חזר לבעור. "חריש כבר הפכה להיות עיר של ממש, הגיעה מערכת בחירות נוספת, ואיתה שוב הפילוג שנגע בתושבים. שוב מצאתי את עצמי תוהה איך אוכל ליצור שינוי באווירה, עם הכלים שלי. כך קרמה עור וגידים ההצגה 'רחוב דרך ארץ 32', העוסקת ביחסים שבין חרדים, דתיים וחילונים במרחב הציבורי. 32 זה גימטריה של לב - אותו כל כך ביקשנו לעורר. הדמויות בהצגה לא היו מושלמות, והיו להן שלל רצונות וכאבים. גם השחקניות שבחרנו היו חרדית, דתית לאומית וחילונית, כדי להביא את הקונפליקט כפי שהוא בחיים, ולפגוש את כל מה שעולה ממנו. כדי לאוורר את היחסים, ההצגה הייתה קומית ומצחיקה, ודווקא דרך הצחוק האמיתות שעלו מתוכה התחברו יותר לחיים". 

 

צחוק של תקווה

שנים עברו מאז, והפעם עלה צורך אחר. "מאז שמחת תורה, משהו בתוכנו נשבר. יש כל כך הרבה כאב מסביב, ודאגה על העתיד", מתארת רונית. "מאז רצף החגים שהחל בחודש אדר, רבים מאיתנו שואלים את עצמם - האם מותר בכלל לשמוח? איך מביאים את השמחה הזו לידי ביטוי? איפה זה פוגש אותנו בחיים? אישית, הרגשתי שאי אפשר להמשיך כך, שחייבים להוסיף שמחה שתפציע דווקא מתוך תקווה, מתוך אמונה בטוב. לקחתי את ההצגה שביצענו בעבר, העברתי אותה רענון והתאמה לתקופה, וסיפור המגילה הפך לקומדיה מוזיקלית, מצחיקה ומרגשת, על הסיפור שלנו כיום. הצטרפו אליו שלל דמויות אקטואליות כמו מנחת החדשות המצרית, גברת רביע ועוד".

עם זאת, ליבה של רונית לא היה שקט, ובתוכה המשיכה לנקר השאלה - האם נכון להעלות הצגה מצחיקה בתקופה כזו? "הלכתי עם זה לאורך תקופה, עד לשיחה שהתגלגלה ביני לבין אחת השחקניות. אותה חברה אמרה לי שגם היא מתלבטת על זה, אך הסיפור על סבתא שלה הכריע את הכף מבחינתה. בזמן השואה, אותה סבתא הייתה ילדה צעירה במחנה. מצבם של כל באי המקום היה ירוד מאוד, פיזית ונפשית. באחד הימים, הזכיר מישהו שחודש אדר מתקרב. אף אחד, כמובן, לא התייחס יותר מדי לאמירה הזו, שמול מלחמת החיים היומיומית נראתה שולית כל כך. רק אותה ילדה, שזכרה את חודש אדר מימים טובים יותר, לא הייתה מוכנה להניח לזה. היא שכנעה כמה מהבנות סביבה להצטרף אליה, אספה שרוכים, קרטונים וקליפות, בנתה סוס למרדכי היהודי, ובהגיע היום - העלתה יחד עם חברותיה הצגה קצרה ומצחיקה על פורים. הנשים שצפו בה התגלגלו מצחוק, מעשה שהן כמעט ושכחו מקיומו. זה היה עבורן רגע משמעותי, שנתן הרבה מאוד כוח להמשך, ותקווה לכך שיום יבוא והמציאות תחזור להיות שמחה".

אחרי ששמעה את הסיפור, נחה דעתה של רונית. "לא היה לנו תקציב מאף אחד, אבל כל השחקניות נרתמו לעבודה, מתוך תחושת שליחות שזה הדבר הנכון. מתוך הבנה שעלינו להוסיף כוח של שמחה בעם, וכוח של אמונה שכפי שסיפור המגילה התהפך לטובה, גם אצלנו זה יכול לקרות. כך עלתה השנה ההצגה בכמה הופעות".

עם איזו תחושה יצאת מההצגה?

"התחושה שהייתה שם היא של גאולה, פשוט גאולה. חיבור למקום מרומם יותר, מלא תקווה. מישהי אמרה לי שזה חיבר לה כל כך הרבה קצוות פתוחים בראש, נשים אחרות סיפרו שבחג פורים עצמו, כשהן הלכו לשמוע קריאת מגילה, זו הייתה הקריאה המרגשת בחייהן. ההצגה החייתה להן גם את המציאות היומיומית, וגם את סיפור המגילה".

תגובות נוספות להצגה הגיעו דווקא מכיוון אחר. "לא מעט נשים כתבו לנו שזה חיבר אותן לחלום ישן, לאהבה שהן זנחו לפני שנים. לאו דווקא לבמה, אלא לרצון לעשות את מה שהן אוהבות. כשרואים נשים שמחוברות לכשרונות שלהן ומביאות אותם לעולם, זה מעורר רצון להתחבר גם למקום הזה. שמעתי פעם שיעור של הרבנית ימימה מזרחי, והיא אמרה משפט שמלווה אותי מאז: 'מי שמוותרת על החלום שלה, החלום מוותר עליה'. רובנו נשים מטופלות בילדים וחשוב לנו להיות נוכחות בבית, אך לפעמים מתוך עומס החיים אנחנו מוותרות על העשיה הנוספת שלנו בעולם, והולכות עם תחושה שמשהו בתוכנו חסר. לעומת זאת - חיבור לרצון הפנימי, והחלטה להגשים אותו, אפילו בקטן, מביאים איתם חיות מדהימה, אשר משפיעה גם על שאר תחומי החיים".

בדומה להצגה, הביאה איתה המלחמה רצון נוסף לצחוק. "יש לנו תיאטרון פלייבק, וחששנו לצאת למופעים אחרי שמחת תורה. אבל הבקשות הגיעו בזו אחר זו, רובן דווקא מאזור הדרום. גם כאן - נשים עברו חוויות לא פשוטות, וכולן רצו לדבר אותן. עיבוד שלהן דרך צחוק איפשר לעשות זאת יותר בקלות. אלה שהבעלים שלהן גויסו והיו צריכות להחזיק לבד את הבית והעבודה, אימהות לבנים מגויסים, בנות שהתארחו אצל הסבתא בנתיבות בחג, ועוד כל כך הרבה, באו, פתחו את הלב, והביעו את ההתמודדות דרך צחוק".

הכלי החשוב של התיאטרון נגע גם בחוויה אחת כואבת במיוחד. "אמא שהבת שלה נרצחה בנובה, פנתה אליי כדי ליצור יחד הצגה לזכרה. מדובר באישה שעוד לפני הרצח העבירה שיחות, ועכשיו - עם הזמן שעבר - הרגישה שהיא זקוקה למשהו אחר. היא אמרה לי 'אני מרגישה שזה מה שאני רוצה, אבל לא יודעת למה. יש לי כבר שיחה שאני מעבירה לאנשים, אז למה הצגה?' 

למה באמת הצגה?

"כי הקונספט הזה מביא איתו רגש, וכאשר עוברים חוויה רגשית, הזיכרון שלה נשמר בתאים של הגוף. זה הרבה יותר מיצירת שיח על הדברים, זה צורב חוויות בתוכנו לעומק, ועם הכוח הזה של החוויה, אנחנו מביאות גאולה".