"אנחנו רוצים לסיים את התהליך. תודה על העזרה". אבל למה עכשיו?!

לאחרונה קיבלתי הודעה מאדם בשם דניאל, שהיה בעיצומו של תהליך זוגי, וכך הוא כתב לי: "שלום וברכה הרב אטינגר, מבקש לעדכן על כך שאנחנו רוצים לסיים את התהליך. תודה על העזרה שהגשת לנו עד כה. יישר כח וכל טוב".

הייתי בהלם. דווקא עכשיו, כשהתהליך מתחיל לתת את אותותיו הם נעלמים? הרי השינוי טרי ונפיץ כל כך, אם יפסיקו את התהליך – ללא ספק רינה תחזור לדפוסים הישנים. פגישה שבועית של המשך עבודה, בירור ותחזוקה הם לא פחות מקריטיים בשלב הזה.

כאב לי, ממש כאב לי על עבודה שהולכת לריק.

אבל ממקום של אחריות ומודעות ונאמנות לטובת בני הזוג, לקחתי זמן לבדיקה עם עצמי לפני שהחלטתי מה נכון או לא נכון להגיב. המתנתי ליום רביעי, יום שבו אני פוגש את המטפל האישי שלי, ושיתפתי אותו בסיפור. ניסיתי לבחון בצורה נקייה ומדויקת, אם הרצון שלי לברר איתם את הדברים בא ממקום אישי - נניח, למשל, שלא נעימה לי הסיטואציה - או שאני בעצם חושב שכך יהיה נכון עבורם.

לפני שאמשיך בהרפתקה המעניינת של בני הזוג דניאל ורינה, נלך קצת אחורה ואשתף בהיסטוריה שלהם.

אני זוכר את המפגש הראשון, שבו דניאל התמרמר בפני על מזלו הרע. "יש לי כל כך הרבה חברים שזכו ל'זכה – עזר", (אתה מכיר את הרש"י, "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו"). כן, הם זכו לאשה שהיא עזר בשבילם. אז למה אני מאלו ש 'לא זכה – כנגדו'?".

דניאל תיאר אז איך אשתו רינה מנסה לשלוט בו: "בכל ערב היא מוצאת את הדרך לברר בעדינות איפה הייתי ומה עשיתי במהלך היום. גם היה חשוב לה שתהיה לה גישה חופשית למחשב ולנייד האישי שלי. היא ביקשה שהמשרד שלי יהיה ממוקם באזור הבית, ועוד ועוד".

דניאל הרגיש כל הזמן אווירה של מחנק ממעורבותה המוגזמת של רינה בכל פרט ופרט בחייו. "אתה מבין", הוא אמר לי, "זה 'לא זכה - כנגדו', כפשוטו ממש".

***

הטריגר שהביא כעת את דניאל ורינה שוב לפגישה היו החרדות של רינה.

רינה בתקופה האחרונה סובלת מהתקפי חרדה קשים. היא נכנסת לסטרס מכל איום קטן. אם למשל התקשרו מהגן של בתה בת הארבע ודיווחו על קשיים בלמידה – רינה מגיבה בצורה קיצונית. בדמיונה היא כבר רואה את הבת שלה כילדה חריגה שזקוקה למסגרת מיוחדת, וכל חייה לא תוכל לתפקד באופן עצמאי.

או למשל אם היא מרגישה כאב ראש או מיגרנה, היא מדמיינת שחלילה היא עלולה לגלות שיש לה גידול במוח.

כך, מול כל סיטואציה חריגה, כל זבוב הופך לפיל וכל חריקה הופכת לטרגדיה.

כשהתחלתי לברר מה קורה לרינה מול דניאל, התברר שהחרדה נוכחת היטב גם בקשר הזוגי.

בחוויה של רינה אין שום קרקע יציבה במערכת היחסים הזו. מבחינתה אין לה שום ביטחון בכך שדניאל לא יכול לקום ולעזוב אותה בכל רגע נתון. היא חושבת שדניאל משקר לה ולא נאמן לה.

כדי לייצר לעצמה רשת של ביטחון והגנה רינה מפעילה את אותם סוגי שליטה שהזכרנו בתחילה: בכל ערב היא מוצאת את הדרך לברר בעדינות איפה היה ומה עשה במהלך היום. גם חשוב לה שתהיה לה גישה חופשית לנייד ולמחשב האישי שלו. היא ביקשה שהמשרד שלו יהיה ממוקם באיזור מוגן מבחינתה, ועוד ועוד.

גם במישורים נוספים - ובאופן הפוך - נהגה רינה בהתאם: היא כמעט אף פעם לא סירבה לבקשותיו של בעלה, כדי לא להסתכן בכך שתעורר בו רגשות של אכזבה, כעס או התנגדות.

היא גם עבדה קשה מאד כדי למצוא חן בעיניו - החל בקוד לבוש והתנהגות התואמים לפרטי פרטים את טעמו וציפיותיו, וכלה בהשקעת אנרגיות רבות כדי לייצר בעיניו את דמות "האישה המושלמת" - הבית מסודר ללא רבב, ארוחה מבושלת מדי יום, מצעים ריחניים, מתנות יום הולדת ופינוקים מזדמנים.

כך חלפו להן חמש שנות נישואים. דניאל אמנם הרגיש אווירה של מחנק ממעורבותה המוגזמת של רינה בכל פרט ופרט בחייו, אך השירות המפנק שניתן לו 24/7 היה משתלם בהחלט, והוא העלים עין, ובשורה התחתונה נראה היה לו שחייו יכולים להיסחב כך. יש לו אישה שיחד עם כל הקושי היא גם תומכת ומפנקת, אז אולי זה שווה?

גם רינה הרגישה תחושות דומות. אמנם היא עבדה קשה מדי, ולעיתים קרובות הרגישה תשושה ומרוקנת, אך נוכחותו היציבה של דניאל, שלא גמר להרעיף עליה מילים של הערכה והוקרה על כל הטוב שהיא מביאה לחייו, גרמה לה לתחושת ביטחון, משמעות ושייכות.

אחרי חמש שנים התחילו להישמע חריקות משמעותיות יותר, ומשהו בפנים התחיל להישבר. זה קרה בעקבות לידת הבן השלישי. עומס החיים גבר, העניינים התחילו לצאת משליטה. רינה לא הצליחה להשתלט על כל המשימות והמושכות נשמטו לה מהידיים. היא כבר לא יכלה להיות חוקר צמוד ולהתעדכן מעת לעת על מעשיו של דניאל בעלה. גם הבגדים לא תמיד נקיים ומגוהצים, ערמות של כביסה לא מקופלת נערמו על המיטות ולעיתים תכופות מדי בעלה נאלץ להשביע את נפשו בלחם מרוח בשוקולד, כי כל הלילה התינוק צרח והיום אין ארוחת צהרים.

רינה הרגישה חסרת אונים. היא נותרה חשופה לפחד, ללא יכולת להתגונן. היא הרגישה שאין לה אחיזה ושהחיים גדולים עליה.

רינה לא יכלה יותר. בקושי עברו מספר שבועות מהלידה, והיא אילצה את עצמה לחזור לשגרה המוכרת. "גם אם לא ישנתי כל הלילה - אני חייבת לתפקד. אין דבר כזה כביסה לא מקופלת, ולא יעבור פה יום בלי ארוחה בשרית חמה. אני חייבת להיות אישה מושלמת, כי אם לא אהיה כזו, אני עלולה למצוא את עצמי ללא זוגיות וללא בית, ואז יהיה מאוחר מדי".

את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד. אישה שמרגישה כזה חוסר ביטחון בסיסי וכל כך הרבה תנאים כדי לזכות בתמיכה של בן זוג - זה מתכון להתמוטטות.

ואז הם הגיעו אלי.

כעת אני רוצה לספר לכם על התהליך של רינה, ומה שקרה אז לדניאל. תקשיבו טוב, זה הולך להיות מרתק.

כשביררתי עם רינה מה מביא אותה לחוות את החיים בצורה כל כך לא מוגנת, התשובה הייתה מונחת כמו כתובת על הקיר. בבית שבו רינה גדלה אמא סבלה המון השפלה. אבא של רינה היה אדם קשה ומר נפש. הוא היה בן להורים ניצולי שואה שאימי המלחמה השפיעו על בריאות הנפש שלהם וחרצו רשמים קשים בנפשם, וכך המשיכה רינה, דוד אחר דור, לסחוב את אותם דפוסי התנהגות כל כך לא בריאים.

אמה של רינה ספגה ביזיונות והשפלות מצד בעלה, ורינה – ילדה קטנה וחסרת ישע – תלתה זאת בכך שאמה לא תפקדה כראוי ולא התלבשה כמצופה. כבר מגיל צעיר הבטיחה רינה לעצמה שהיא תעשה כל שביכולתה כדי להיות אישה מושלמת, כי רק כך תזכה בכבוד ובהערכה מצד בעלה.

שיקפתי לרינה את הדברים. בפגישות הראשונות עסקנו בעיקר בשחרור שכבות אינסופיות של כאב עצום שרינה סחבה. ככל שהפגישות התקדמו, התחילה רינה להבין כמה עיוותים היא סוחבת, כמה שהחיים לא חייבים להיות איומים ונוראים כמו שהיא ציירה לעצמה בעקבות מה שראתה בבית הוריה.

רינה התחילה לתת אמון בעולם. איך אמרה לי: "זו הפעם הראשונה שאני קמה בבוקר ורואה שזורחת שמש, אני כמעט בת שלושים, ואף פעם לא פגשתי את השמש. תמיד ראיתי את העולם בצבעים אפורים ומאיימים".

בשלב הבא, כשהתחיל להיבנות בסיס של אמון, התחלתי לשקף לרינה את הדינמיקה שבינה לבין דניאל.

"האם את רוצה בן זוג שמעריך אותך רק כשהבית מושלם?".

"האם את רוצה להכיר את דניאל רק מהזוויות שאת אוהבת, או שאת רוצה להכיר את דניאל הטבעי, האמיתי, האנושי - עם מעלותיו וחסרונותיו?".

רינה הצליחה להתבונן בכך ולהבין שאם היא מוסרת את נפשה כדי לזכות באישורים מצד בעלה, אז חייה אינם חיים. רינה התחילה להתחזק. היא התחילה להעז יותר ויותר לקבל את עצמה ולהסתכן בדחייה מצד דניאל. היא התחילה להקשיב לעצמה ולזהות מתי אין לה כח והיא זקוקה למנוחה. רינה התחילה לבקש פינוקים קטנים. היא גם פיתחה קשרים חברתיים עם שכנות ומכרות, והתחילה לצאת איתן יחד להליכות או בילויים, ומנגד - גם שחררה את בעלה לצאת לבלות בלעדיה.

היא גם הורידה שעות עבודה, ובמקום לתת תפוקה מלאה ולהתגאות בתלוש של משכורת גבוהה, היא צמצמה את היקף השעות למתכונת של שש שעות כפול ארבעה ימים בשבוע.

רינה דיווחה על הקלה משמעותית. החרדות כבר כמעט לא פוקדות אותה, היא מתחילה לטעום טעם של חיים מוגנים, רגועים וטובים יותר בלי להפעיל שליטה גבוהה כל כך.

אלא שאז נכנס דניאל לתמונה.

ובוקר אחד הוא שלח לי את ההודעה שבה פתחתי את הסיפור: "שלום וברכה הרב אטינגר, מבקש לעדכן על כך שאנחנו רוצים לסיים את הטיפול. תודה על העזרה שהגשת לנו עד כה. יישר כח וכל טוב".

כמו שכבר סיפרתי לכם, הייתי בהלם. דווקא עכשיו, כשהתהליך מתחיל לתת את אותותיו, הם נעלמים? הרי השינוי טרי ונפיץ כל כך, אם יפסיקו את התהליך אז ללא ספק רינה תחזור לדפוסים הישנים. פגישה שבועית של המשך עבודה, בירור ותחזוקה היא לא פחות מקריטית בשלב הזה.

כאב לי, ממש הצטערתי על עבודה שהולכת לריק.

כתבתי לדניאל כך: "קראתי את הודעתך וממש כאב לי. אני חושב שעשיתם עבודה רצינית עם הרבה כנות ואומץ, בעיני יהיה חבל להפסיק כעת את התהליך. מוקדם מדי לומר שהגעתם ליציבות, ונראה לי שאתם עלולים לחזור אחורה בקלות רבה מאד. לכן אני ממליץ לבוא לפגישת סיכום, כדי שנברר יחד את המניעים שלכם להפסקת התהליך ונבחן מה נכון עבורכם".

עברו שבועיים תמימים עד שדניאל הגיב. הוא אכן רצה לבוא לפגישת בירור.

בפגישה הבנתי שקרה משהו צפוי ומרגש: זה השלב שבו אני רואה איך התהליך משפיע על הדינמיקה בין בני הזוג. זה השלב היפה והמשמעותי ביותר בתהליך, ויחד עם זה, כשלא מבינים את ההשפעה הזו, זה יכול להיות צומת מאתגר או אפילו מאיים עבור בני הזוג, ולפעמים גם עבור התהליך.

מה שקרה זה שדניאל התחיל להיבהל. דניאל היה רגיל לכך שרינה היא בשבילו כחומר ביד היוצר. ובזמן האחרון הוא מתחיל לאבד שליטה. אם עד היום הוא לא היה צריך לטרוח כדי לקבל את כל מה שרק רצה, אז היום זה כבר לא כך. רינה פחות ופחות מופעלת ממקום של ריצוי. היא בוחנת את הדברים, חושבת אם היא מסוגלת ואז היא מחליטה. ולא תמיד ההחלטה נעימה כל כך עבורו...

עד לפני מספר שבועות, כשרינה התחילה להתחזק, דניאל היה מפעיל שליטה חזקה יותר, ואז הדברים היו זזים. הוא היה לוחץ שוב, או מדבר בטון קצת יותר גבוה וחסר סבלנות, או שהיה מזעיף את פניו, ורינה הייתה נשברת. אבל ככל שנוקף הזמן והתהליך מתקדם, דניאל רואה שהאיומים כבר לא עובדים. הוא מבקש פעם ראשונה ושניה ושלישית, ורינה ממשיכה לעמוד על שלה. דניאל ניסה להפגין ולהפסיק תקשורת למשך כמה שעות טובות, אבל רינה לא התרגשה. לרינה יש חברות, היא מדברת איתן בטלפון, היא צוחקת ומרוצה אף על פי שדניאל מזעיף את פניו במשך יומיים תמימים!

כאן דניאל נשבר. אם עד אז התהליך חיזק את רינה, אבל המושכות עדיין היו בידיים שלו, אז זה היה טוב והוא תמך בתהליך. אבל כעת הוא מרגיש שהוא מאבד שיווי משקל, והחיים מתחילים להתערער. רינה מחוברת לעצמה יותר מידי, קשובה לעצמה יותר מדי. היא עושה למענו רק מה שהיא מסוגלת, ובשום אופן איננה מוכנה למחוק את עצמה.

לזה דניאל לא היה מוכן, ובשלב זה הוא הודיע נחרצות שהוא עומד על כך שהתהליך ייפסק.

כמו שאמרתי, השלב הזה הוא השלב המקסים ביותר. נכון שזה נראה מלחיץ ומאיים, אבל אם נתבונן לעומק במה שקרה כאן, נגלה בשורה מרגשת: יש כאן הבעת אכפתיות ראשונה מצד דניאל. זו הפעם הראשונה מתחילת נישואיהם שדניאל נלחם על הקשר שלו עם רינה. הנה, רינה זוכה לשמוע שהיא לא כזו מובנת מאליה, שהיא חשובה לדניאל, שהוא לא רוצה לאבד אותה ויש לה משמעות עצומה בחייו.

אם רינה לא היתה משמעותית עבורו, הוא היה נותן לתהליך להתגלגל לאן שיתגלגל. דווקא החרדה שהציפה את דניאל מספרת על כך שיש כאן קשר משמעותי עבורו.

מה גם שדניאל זוכה לראשונה להגיע למקום של איבוד שליטה וחוסר אונים. הנה, מה שהיה מובן מאליו כל כך, הופך להיות מאתגר. דניאל נדרש לזוז מאזור הנוחות שהיה שקוע בו כל כך, ולהתחיל לבחון את עצמו - איך הוא יכול לזכות בשיתוף פעולה מצד רינה, מה יגרום לה לרצות להתקרב אליו ולהיות נאמנה עבורו.

הקשבתי לכאב של דניאל עד הסוף. הבעתי אמפתיה והכלה. כן, הבנתי בהחלט את הרצון שלו להתגונן ולהחזיר לעצמו את דפוסי השליטה הישנים והטובים.

ואז פרשתי בפניו שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה – כמו שביקשת, להפסיק תהליך ולחזור לחיים הישנים. אני דניאל החזק והשולט ורינה היא כמו משרתת נאמנה. אני ארוויח פינוקים, נוחות, אוכל טוב, בית מסודר ותוספת הכנסה גבוהה, אבל אפסיד שותפה לחיים. כי משרתת זה לא שותפה, משרתת היא לא מוערכת. היא לא חזקה עבורי, ואני לא מעריך אותה.

אפשרות שניה היא כן להמשיך בתהליך, ולזכות באישה. לזכות בפרטנרית לחיים, בן אדם מחובר לעצמו עם עמוד שדרה, עם אמירה פנימית, עם דעה, עם אישיות מפותחת.

הוספתי ושאלתי את דניאל: האם אתה רוצה אישה שתמיד אומרת "כן" אבל הכן הזה הוא מאולץ ומפוחד, או שאתה מעדיף אישה שלפעמים אומרת לא, וכשהיא אומרת "כן" אז זה מבחירה ומכל הלב?

האם לדעתך אישה שיודעת להיות נאמנה לעצמה, לטווח הרחוק תהיה נאמנה אליך יותר או פחות?

"קח את הזמן, דניאל, ותחשוב היטב על הדברים. יש משהו נוסף שחשוב שתבין: כשבני זוג עוברים תהליך כזה, אי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות. יכול להיות שהם ילמדו להקשיב לעצמם וירגישו שבן הזוג הזה לא מתאים להם, ואז הם ייפרדו. אבל בדרך כלל מה שקורה זה שהם לומדים להתחבר ולבנות את הקשר הזוגי שלהם מחדש - ממקום של בחירה, ממקום של הקשבה, ממקום שהם יכולים ורוצים להיות מי שהם, וגם בן הזוג יוכל להיות מי שהוא. זה קשר אמיתי יותר, עם נאמנות גבוהה הרבה יותר. זהו בעיני קשר אמיתי".

אני רוצה לסיים במשמעות שהזכיר לי דניאל על "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו". בעיני, כל אחד יכול לזכות להיות במקום שרעייתו תהיה לו ל"עזר", ויכול להיות במקום של "כנגדו". והיינו שאם כל אחד מהם נמצא במשבצת שאינה נכונה, נניח באופן שאחד כל הזמן מרצה והשני שולט, אז בהכרח זה יהיה "נגדו", כי באותו מידה שהוא שולט עליה, גם היא שולטת עליו, ואז הם סובלים, והנישואין הופכים ל"נגדו". אבל ככל שהוא עושה את העבודה הנכונה ומגיע למשבצת המדויקת, קטנה השליטה שלהם זה בזו, ואז הזוגיות הופכת מ"נגדו" ל"עזר" - ויתרה מזאת, ה"נגדו", זה מה שעוזר ומאלץ אותם לעשות עבודה, ואז אפשר להצליח להגיע לזוגיות שהיא "עזר". בהצלחה.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.