עוד מילה מעאבד: "זה הניצחון האמיתי. תלמד, אל תשים לב לאף אחד"

מה היפה?

היפה הוא שאני פוגשת אתכם ברחוב ובסוף, אתם שואלים אותי מה שלום עאבד.

זה מה שקרה לי עם קוראת יקרה בחנות ברבי עקיבא.

מה יפה?

שיש לי מלא מה לספר לכם על מיליון דברים, על איך למשל ניקיתי לבחורים את החדר בישיבה, ומה מצאתי שם מתחת למיטות (לכלוך עתיק), אבל בסוף אתם שואלים אותי מה שלום עאבד.

ועוד יותר יפה, זה שאישה אחת הגדילה לעשות, ושאלה אותי, למה התכוונתי כשכתבתי בשבוע שעבר באחד המשפטים שאני רואה שיש לעאבד בעיות עם הבן שלו.

האכפתיות שלכם מחממת לי את הלב. הבן של עאבד.

הכי כיף להתעסק עם בעיות של אחרים.

לשמוע עליהן.

הבן של עאבד, שאלתי, אגב, לשמו, אבל אני לא יודעת לשחזר בדיוק את ההגיה, וזה גם לא ממש משנה את השתלשלות האירועים.

בקשר לבעיות של עאבד עם הבן שלו, אני אגיד לכם מה אני ראיתי מהצד, בלי שהתערבתי, כי איפה שלא מבקשים ממני להתערב, אני לא מתערבת.

לפעמים, גם איפה שאני צריכה להתערב אני לא מתערבת.

אני פשוט אתאר לכם מה ראיתי, ותשקלו את זה בשיקולי עצמכם: אני ראיתי עאבד שעובד קשה, סוחב חומרי בנייה, מזיע, מביא איתו את הבן שלו, והבן שלו רק עושה טובה שהוא לוקח, לדוגמה,  שקית חול.

אני ראיתי שעאבד משתדל ומרוכז, נותן לבן שלו משימה באמבטיה אחת, והולך לטפל בבעיה אחרת בצנרת. בינתיים, איך שאבא שלו מתרחק, הבן שולף את הטלפון ועסוק בדברים אחרים, מדבר עם חברים, צוחק לעצמו. נראה לי שהוא בן 17 כזה.

מה אני ראיתי?

אני ראיתי שלעאבד יש זקן, ולבן שלו יש זקן על הראש, עם קונסטרוקציה נוספת שאני לא מזהה את הסגנון שלה, כנראה בכפר שם זה הולך חזק.

מה אני ראיתי?

אני ראיתי שעאבד עושה הפסקה ומתפלל, והבן שלו סתם יושב בצד, עוד פעם מדפדף בטלפון.

ראיתי שלעאבד זה כואב מאוד, ושהוא משתדל לא להגיד כבר כלום.

אני ראיתי את כל זה.

אני מבשלת, והוא משפץ, אני תולה כביסה והוא משפץ. אני ראיתי הכל, שימת לב אחת בסיר, ושימת לב אחת על מה קורה שם, בסיפור המשפחתי הזה.

ככה אנחנו, הבנות, שמות לב בכל מיני מקומות.

 אני ראיתי שכשעאבד מבקש ממנו משהו, הוא עושה פרצוף שעושה טובה, ומקטר כל הדרך לעזרה.

לא מסייע בשמחה.

"מה יש לו, לבן שלך? לא בא לו טוב בני ברק?", אני שואלת.

"הנוער היום הוא לא מה שהיה פעם, רק הטלפון כל היום מעניין אותו. הוא לא יודע כלום, הם לא ממש לומדים הרבה בבית ספר, לא את מה שאנחנו למדנו".

"ואשתך?".

אנחנו עומדים ושואלים אותו, נהיה כבר צהריים וכולם חזרו, "מה עושה אשתך?".

"אשתי? אשתי אשת חייל. היא עקרת בית".

"כמה ילדים יש לכם?".

אנחנו עיתונאים בנשמה, אנחנו. צריכים לדעת הכל,

"שישה", הוא אומר.

ונפתח שיח. עמדנו שם, בעלי, הילדים ונכדה אחת שלא ממש הבינה. "רק חומר מעניין את הנוער הזה, רק השטויות שלהם".

והתחלתי להיקרע, כי אני בעד שהנוער שלו יעסוק בשטויות. "המערב והחומריות תופסים אותם, והעולם כאן הוא רוחני, רק רוחני".

והתחלתי להיקרע, כי המלחמה שלנו ברורה, וגם הצדדים בה, וגם עתיד ילדינו, ועמנו, והתורה שלנו.

"אתה לא הולך לצבא?", עאבד פנה אל הבן שלי.

"לא", הוא ענה לו, "אני לומד תורה".

"זה הניצחון", הוא אומר לי, "אף על פי שיש מקומות בישראל שלא יעריכו אותו. שירדו עליו. אתם יודעים, אני עבדתי עכשיו כמה מטרים מפה, בגבעתיים", הוא ממשיך ואומר. "אני עבדתי עכשיו בבית בגבעתיים, שאלוקים בוכה ממה שהוא רואה שם.

"זה הניצחון, זה מה שינצח בסוף, תלמד, אל תשים לב לאף אחד".

הבן של עאבד, שאני לא טובה בלבטא את שמו, לא היה בשיחה הזו.

איך לפעמים שולחים אלייך מחזקים רוחניים שהכוח שלהם הוא דווקא השונות שלהם.

שהיכולת שלהם להאיר, היא דווקא באחרות שלהם.

אני, בלי נדר, לא כותבת יותר על עאבד ומשפחתו. יש לי מספיק צנרת לדבר, להשקות ולהשקיע בתוך אהבת העם, והמשפחה, שלי.