"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן": 7 עובדות על האיסור לצער אלמנה ויתום

1. האיסור

"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" הוא איסור מן התורה לצער אלמנה ויתום.

2. המקור בתורה

נאמר בספר שמות (פרק כ"ב פסוקים כ"א – כ"ג): "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".

3. את מי אסור לענות?

במכילתא (מסכתא דנזיקין, פרשה יח) נחלקו תנאים על אזכור האלמנה והיתום: לדעת רבי ישמעאל דין האלמנה והיתום ככל אדם, שאסור לענותו, והוזכרו רק כדוגמה ("דיבר הכתוב בהווה". רש"י). לדעת רבי עקיבא הכתוב עוסק באלמנה ויתום בלבד, וכך פוסק הרמב"ם להלכה במשנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'. .

4. האלמנה והיתום

הראשונים, ביניהם הרמב"ן, מציינים שהאיסור לענות נוגע גם באלמנה עשירה ואפילו באלמנתו של מלך, מפני ש"דמעתה מצויה ונפשה שפלה". הדבר נלמד מהלשון המכלילה: "כל אלמנה". ה"מנחת חינוך" במצווה ס"ה העלה אפשרות שדין זה נוהג גם בגרושה.

"יתום" הוא היתום מאב או מאם, וכל עוד הוא תלוי באחרים ואיננו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו. כה דברי הרמב"ם במשנה תורה (ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'): "ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לאומנם ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים".

5. חובת הסיוע

במכילתא למדו מכפל הלשון "אם ענה תענה" שאין הבדל בין עינוי מרובה למועט. אף הובאה במדרש דוגמה קיצונית ל'עינוי', שכאשר יתום ואלמנה באים לרב לשאול שאלה, והוא מתעכב "עד שתהא גומע כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך" - הרי זה 'עינוי'.

פוסקי ההלכה למדו מכאן לא רק איסור על התנהגות שלילית כלפי יתום ואלמנה, אלא גם חיוב לדאוג לרווחתם.

כך הגדיר הרמב"ם (הלכות דעות ו, י) את המצווה: "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה... והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רָדָה בהן או איבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן".

לדעת בעל ספר החינוך (מצווה ס"ה) תקנות חכמים בדיני ממונות לטובת יתומים ואלמנות הן בהשראת מצווה זו. לדעתו, חובה על בית הדין למנות אפוטרופוס על נכסי היתומים כדי לנהלם כראוי. כמו כן קבעו חכמים, שמי שבידו שטר חוב על נכסי יתומים - אינו פורע את חובו מן הירושה עד שיישבע שאביהם לא פרע את חובו. ככלל נאמר בתלמוד שבית הדין הם "אביהם של יתומים". (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ז עמוד א').

6. העונש למי שעובר על האיסור

בתורה הוזכר עונש בידי שמיים למי שמענה יתום ואלמנה, מידה כנגד מידה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".

7. עינוי לשם חינוך

הרמב"ם מסייג את האיסור: "במה דברים אמורים? בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה - הרי זה מותר. ואף על פי כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד".

בלשון פירוש ספורנו (שמות שם): "אם תענהו לייסרו ולהיטיב לו - אין זה אלא גמילות חסדים". כיוצא בזה מסופר בתלמוד, שרב הונא היה מעניש את חייא בר רב, בנו היתום של רב, כדי לחנכו.

"אין בי כוחות להמשיך", כתבה האלמנה לרבי מלובביץ’, וזוהי התשובה שקיבלה

"וכי אפשר להתמודד על משרה רבנית מול דמעה של אלמנה"?

"איך אפגע בה? והלא היא אלמנה..."

"הרי מדובר באלמנה", נזעק הגרש"ז אוירבך בבהלה