"אני כבר עשרים שנה במקצוע, יודעת מצוין מה טוב ליונתן"

שורכת את השרוכים של נעלי הספורט שלי, מיטיבה את המטפחת. הנגן אצלי, אוזניות מחוברות, מוכנה לצאת להליכה ולהתנתק קצת מהיום המאתגר שהיה לי היום.

יורדת במדרגות הבניין. קולטת סדק חדש במדרגה השנייה, קשקוש טרי על הקיר.

הנייד מצלצל.

מתלבטת אם לענות או לא. מסתכלת. המורה שמחה, המחנכת של יונתן, על הקו.

אני ממשיכה ללכת, לא רוצה להפסיד הליכה, מקווה שהשיחה תהיה קצרה.

"שלום", אני עונה.

"מה נשמע, שני?", היא מתעניינת בשלומי ואני בשלומה, שואלת איך היה יונתן אחרי הצהריים ומה היה מצב רוחו.

"אני מתקשרת להתייעץ אתך. היום יונתן היה קצת לא רגוע, חבר עצבן אותו, והוא העיף דברים והכה חברים, לקח לנו זמן להשתלט עליו". המורה לוקחת נשימה וממשיכה. "את יודעת, אנחנו בקשר מתחילת השנה, יונתן התקדם כל כך, המון זמן הוא לא התפרץ בצורה כזו". אני מסכימה איתה, יונתן נמצא במקום אחר לגמרי, קשוב, מאופק ומסוגל הרבה יותר.

"בקיצור, תוך כדי ההתפרצות שלו הוא העיף חבילת לורדים של אחד החברים מהחלון, למקום שאין אליו גישה. רציתי להתייעץ אתך מה לעשות...".

חשבנו ביחד מה כדאי לעשות. יונתן נמצא במקום הרבה יותר טוב, אבל עדיין לא יציב, הוא עדיין בפסיעותיו הראשונות במקום טוב כל כך. תגובה לא נכונה יכולה להפיל אותו ולהחזיר אותו אחורה. מצד שני, יונתן במקום מבין, שצריך לדעת שעל טעויות משלמים. השאלה היא כמה משלמים? איך? ואיך מנגישים לו בצורה שלא תערער את המקום הטוב והעולה שבו הוא נמצא?

אני הולכת, עדיין.

הרוח מלטפת אותי, צמרות העצים שרות שיר שקט, נוגה. הסהר מאיר לי את הדרך.

חושבת על השנה הזאת, על הקשר בינינו לבין המורה ושאר הצוות, על ההתקדמות של יונתן, שנעוצה גם בזה.

שמחה כל כך שהמורה משתפת, שואלת, מתייעצת, נותנת לי להיות חלק מהמערך הגדול הזה, מהטיול המרתק הזה אל לבו של יונתן ואל הדרך הטובה שבה יצעד.

אני נזכרת במורה של שנה שעברה. חורקת שיניים.

צעירונת ובטוחה שכל העולם בכיסה.

באחד הימים בשבוע הראשון או השני מתחילת השנה יונתן חזר מבולבל ונסער. "היום המורה הוציאה אותי מהכיתה ואמרה לי לשבת ליד הדלת", הוא עדכן. עיניו נצצו ובתוך אישוניו הקטנים התרוצצו סימני שאלה זעירים. מה קורה פה?

התעניינתי מה קרה ולמה המורה הוציאה אותו. הוא גמגם משהו לא ברור כתשובה, לא הבנתי.

אבל ידעתי שסיכמנו עם המנהלת והמפקח שיונתן לא יוצא מהכיתה. הגענו למסקנה הזו לאחר שהבנו שבשבילו זה לא עונש, זה פרס... הוא חוגג אותו, ולבסוף, למרבה האבסורד, זה מוציא אותו מבולבל ועצבני. שעות לקח לי להרגיע אותו באותו יום.

לא הבנתי איך המידע הקריטי הזה לא עבר למורה.

ממשיכה ללכת, נמרצת, כמעט רצה, מרגישה את הדם זורם במהירות, הלב שלי דופק חזק חוזר לימים ההם, הלבנה כוסתה בעננים, כמו באותם ימים.

חייגתי אליה, למורה.

"שלום, זאת שני, אמא של יונתן. מה שלומך?".

איזו תגובה קיבלתי, לא התכוננתי. מבול.

של טענות, של תלונות. על התפרעויות, התפרצויות, הרבצות, הצקות.

יונתן????

כן, יונתן.

שאלתי על מה שארע באותו יום, ניסיתי להשחיל מילה או שתיים על הסיכום עם המפקח והמנהלת שיונתן לא יוצא החוצה, זה לא טוב לו ולה.

איזו תשובה קיבלתי???

"אני כבר עשרים שנה במקצוע, יודעת מצוין מה טוב ומה לא, יונתן היה צריך לצאת החוצה!".

עשרים שנה במקצוע...

בת כמה את, צעירונת שכמותך?

הדם רתח בי מזעם, וכעת רותח שוב. אני רצה ואני מזיעה כל כך, אבל טוב לי לרוץ עכשיו. אני מוציאה את כל התסכול ואת כל הפסולת הנפשית שצברתי אז.

ככה התחילה השנה, ברגל שמאל, עם מורה ש"כבר עשרים שנה במקצוע".

השנה הזו דרדרה את יונתן למחוזות רחוקים, לשנים ישנות וקשות, להתמודדויות בלתי פוסקות, להתפרצויות ארוכות ומתסכלות.

כדי להוכיח לי כמה גרוע יונתן, הייתה המורה מוצאת דרך לשלוח לי תמונות של יונתן בתוך פח אשפה הפוך, שרוע על הרצפה נטול גרביים, נעליים ומשקפיים, עם חולצה קרועה ופרצוף עצבני. חייבת להוכיח. זו הייתה שנה של מלחמה.

צד א'. צד ב'. יונתן בתווך. מסכן.

לקראת פסח בקשתי פגישה עם המנהלת, לא יכולנו לסבול יותר.

מעט לפני שבועות התקיימה הפגישה. בעלי ואני ישבנו דיברנו, התאמצנו להבין מה קורה ולמה יונתן ככה. שמענו משפט אחד: "אין לנו מספיק כלים לתת ליונתן, צריך לחפש לו מסגרת אחרת...".

בום.

בשיחה בארבע עיניים ששוחחתי עם המנהלת, סיפרתי לה על הקשר שהיה ביני לבין המורה, שיח שלא עלה בפגישה, והיא הבינה שהיתה טעות חמורה.

להגיד לאמא "אני כבר עשרים שנה במקצוע, יודעת הכי טוב...", זה אסון!

אני עוצרת. נושמת נשימות ארוכות, מרגיעות.

מתבוננת באופק השחור והחשוך, שגם בו אורו של הירח נוגע. מעט מן האור.

העצים שקטו מהמייתם. היקום דומם כולו, אבל אני חייבת לגמור לעצמי את הסיפור הזה, שהיה אז.

המנהלת, בחוכמתה כי רבה, והמפקח המסור, דאגו ליונתן לכיתה חדשה וטובה ולמחנכת מקצועית נעימה, אסרטיבית וחמימה.

והנה אנחנו כאן.

אי אפשר להכיר את יונתן.

ילד-נער.

כמות ההתפרצויות פחתה באופן דרסטי, יונתן קשוב לעצמו (יחסית, כן?) יונתן יודע להתאפק שנייה, לחשוב רגע קודם, ולפעמים מצליח לעצור.

יונתן משתף בחוויות, טוב לו מאוד והוא נהנה להגיע לכיתה.

עובד קשה, יונתן, עם מנתחת ההתנהגות המקסימה, הרבנים שהצמידו לו כדי שיילמדו איתו חומר שיאתגר אותו יותר, סייעת מכילה ומעל הכל – מתנה של מחנכת כזו שנכנסת ללבו ומשם, מתוך הלב, נותנת לו יד, דוחפת אותו קדימה.

לפעמים הוא מצליח לבד.