איך יכול היה משה רבנו, על כל תכונותיו המופלאות, להיות עניו כל כך?

על משה רבנו נאמר (במדבר י"ב, ג') "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". בואו נדמיין יחדיו את דמותו של משה רבנו ע"ה. גובהו כחמישה מטרים, כמו שמובא בגמרא בברכות, פניו קורנות אור עד שלא יכלו בני ישראל להסתכל בפניו, מדבר עם הקב"ה בכל רגע שמעוניין בכך, (הרבה יותר מרוח הקודש ונבואה רגילה), ארבעים יום למד תורה בשמים, והצליח לעמוד בוויכוח עם מלאכי עליון. זכה שהתורה הקדושה נקראת על שמו, וכמו שאמר הנביא (מלאכי ג', כ"ב) "זכרו תורת משה עבדי", מלמד את התורה לכלל ישראל, היה שליח מאת הבורא יתברך לגאול את עם ישראל ממצרים ע"י אותות ומופתים, ובנוסף היה עשיר גדול מאוד (ע"פ הגמרא, שגילה מחצב של יהלומים באוהלו), וגם נתעשר משברי הלוחות, ועד ליום פטירתו מהעולם לא נס לחו ולא כהתה עינו.

בקיצור – האדם המושלם ביותר עלי אדמות. ועם כל זאת, היה העניו ביותר על פני האדמה, דהיינו מכל בני האדם שדרכו על האדמה, וגם מאלו שידרכו על פני האדמה, העניו ביותר שאפשר כנראה להגיע, ולכן תיאורו בתורה "עניו מאוד".

במשך שנים התקשיתי להבין זאת. איך אפשר שאדם מושלם כל כך, מצליח להגיע לרמת ענוה שכזאת (רש"י שם מפרש את המילה "עניו": שפל וסבלן), שהיה מרגיש עצמו שפל יותר מכולם?

ניתן לדמיין בעיני רוחנו אדם נכה ברגליו, מוגבל בשכלו, שתואר פניו לא יפה כל כך ואף אין הפרוטה מצויה בכיסו, שיהיה עניו ושפל בגלל מגבלותיו. עם קצת הגיון בריא הוא יבין שאין לו במה להתגאות.

אבל משה רבנו, שהיה מושלם, איך אפשר להבין בשכלנו הקט שיכול להגיע לרמה כזאת של שפלות הנפש?

עד שהבנתי שהתשובה לזה פשוטה מאוד. "פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות" (במדבר י"ב, ח'), "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג, כ"ג). משה רבנו זכה לראות את בורא עולם יותר מכל אדם עלי אדמות. במילים אחרות, הוא היה בעל האמונה הגדול ביותר. וכשאדם זוכה לראות את הקב"ה, ולהבין את גדולתו יתברך, ולדעת שבעצם אין דבר בעולם חוץ ממנו יתברך, וכל החכמה ממנו, וכל ההצלחות תלויות ברצונו יתברך – מיד תיכנס בלבו ענווה אמיתית, שמפני שמבין שני דברים חשובים: האחד כמה הוא נחשב ככלום לעומת גדולתו הנפלאה של מלך מלכי המלכים, והשני הוא שכל "הצלחה" שלו בעולם היא לא שלו באמת, אלא של מי שמחיה אותו בכל רגע, ובנוסף נותן לו חכמה, וזהו הבורא יתברך.

"בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו') –שלמה המלך מלמד אותנו, ככל שנדע בכל רגע ורגע, שאנחנו תלויים בהנהגת הבורא יתברך בכל דרכינו, דהיינו בכל הצלחותינו וכישלונותינו, "והוא יישר אורחותך", כך תיכנס בלבנו הכנעה לפניו יתברך, ומעשינו יהיו ישרים ומתוקנים וללא גאוה פנימית.