היא שוב רקעה ברגליים. ממש יכולתי לראות אותה, את הילדה המפונקת של פעם

אני חושבת שבתרמיל שלה היו אבנים... אחרת, איך אפשר להסביר את הגב הכפוף הזה של נויה?

כשהצעתי לה לישון בחדר האורחים שלנו, היא נשברה פתאום ופרצה בבכי. "איזו טעות עשיתי!", היא אמרה ורקעה ברגליה, "מה אני עושה כאן?! מה חשבתי לעצמי?! מה חשבתי?!". הבטתי היישר אל תוך עיניה והבטחתי לה שלכל דבר בעולם הזה יש סיבה! היא ודאי לא סתם כאן... ובאופן כללי, היא לא סתם!

* * *

צלצול טלפון קטע לה את הבכי ולי את הדיבור.

יוגב על הקו. הקול שלו היה מבוהל כשהוא סיפר לנו שאלירז לא מפסיקה להקיא מהבוקר, ובשעות האחרונות נראה לו שאפילו דם. "אני לא יודע מה לעשות!", הוא זעק. יוגב ואלירז הם אח ואחות יקרים מקיבוץ צאלים, שהגיעו אלינו חודש אחרי שיוגב השתחרר משירותו הצבאי, ויצאו מיד לטיול אופנועים באזור.

"בואי איתנו", אמרתי לנויה, "נצא לראות מה איתם".

כשהיטלטלנו במונית אל הכפר דוליקל, כשעה וחצי נסיעה מקטמנדו, היא סיפרה לי את הסיפור שלה, פורסת לי את עצמה לפרוסות דקות.

היא לא תמיד היתה ככה. ממש לא. הגב שלה היה פעם זקוף, ופניה חפות מעצב. אבל אז קרה הפיגוע הנורא ההוא, שלקח לה את אבא האהוב שלה, וגם את אמא. זאת אומרת, טכנית, אמא נשארה בבית. בכלל לא היתה על האוטובוס הארור הזה שהתפוצץ לו בלב תל אביב. אבל מהרגע בו הגיעה אליהם בשורת האיוב, גם היא איננה. לא יוצאת מפתח החדר.

"השאירו אותי המבוגר האחראי על האחים שלי", היא לחשה, "כאילו לי לא כואב. כאילו הלב שלי לא מרוסק...", היא שוב רקעה ברגליים. פעם בימין ואחר כך בשמאל. יש משהו חינני באופן שבו היא עושה זאת. ממש יכולתי לראות אותה, את הילדה המפונקת של פעם. חייכתי לעצמי מבלי משים, והיא צחקה פתאום צחוק חינני. "עשר שנים עברו מאז".

* * *

כשנכנסנו אל הבקתה, אלירז כבר שכבה מעולפת על השטיח. "אני לא מאמין שבאתם!", יוגב נפל על צווארו של חזקי ולא ידע את נפשו מרוב התרגשות. "אנחנו עדיין מחכים לרופא המקומי. בעל המקום הבטיח לי כבר מזמן שהוא בדרך, ואני פוחד על אלירז...". בהחלט היה לו על מה. אלירז נראתה כצל אדם, פניה ירוקות ועיניה יוצאות מחוריהן.

"תודה. תודה...", היא לחשה לנו כמה שעות לאחר מכן. קרניה של השמש חדרו מבעד לווילון הבד המאובק של בית החולים, ונויה היטיבה את הכרית שלראשה, מוודאת כל כמה דקות שצינור הנוזלים שאלירז מקבלת אל תוך הווריד אכן מונח במקום. יוגב התהלך סהרורי לצד המיטה, מעכל מרגע לרגע את העובדה שחייה של אלירז ניצלו בנס.

"תחזרו לילדים!", פנתה אלינו נויה. "אני נשארת כאן איתם!". נסענו רק אחרי שהיא הבטיחה לעדכן אותנו במצבה של אלירז כל שעה עגולה.

* * *

בשבוע שעבר זכינו לעמוד איתם תחת חופה וקידושין. אלירז ה"שדכנית" הסתובבה נרגשת בין האורחים, ונראה שלא נמאס לה לספר את ההשגחה הפרטית שהובילה לנישואין. האור שהיה בעיניים של אמא של נויה הציף לי את הנשמה. וכשיוגב שבר את הכוס, גם נויה רקעה ברגליים...