פרשת בהר: האם יש מקום אחד שאפשר לומר שהוא שלנו לעד? חומה בצורה?

גוף האדם מכיל טריליוני תאים. בתוך כל תא יש גרעין. בתוך כל גרעין נמצא עותק כפול של הגנום האנושי. כל גנום מכיל 3.1 מיליארד אותיות של קוד גנטי. כל תא מכיל שרטוט של כל הגוף שהוא חלק ממנו.

תורת ישראל נמשלת לאורגניזם חי. "תא" אחד של תורה, פרט "זעיר" בספר התורה, אות אחת או תג אחד בספר התורה, מכילים את מכלול השקפת החיים של היהדות.

בשורות הבאות נחקור "תא" אחד, אות אחת שכתובה בפרשת השבוע, ונראה שטמון בה יסוד גדול וחשוב באמונה היהודית.

יודעים אנו שבתורה יש "קרי וכתיב". כלומר, לעיתים יש הבדל בין אופן כתיבת מילה בתורה לבין אופן הגייתה. הקדוש ברוך הוא הורה למשה רבנו לכתוב את המילה באופן מסוים ולקרוא אותה באופן אחר. כמובן, בכל פעם שיש "קרי וכתיב" יש מאחורי השינוי הזה עולם תוכן שלם.

בפרשת השבוע, פרשת בהר, ישנה מילה עם "קרי וכתיב", אולם באותה מילה הקריאה והכתיבה גורמות לא רק לשתי משמעויות שונות, אלא אף לסתירה ביניהן: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לֹא [קרי - לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (ויקרא כ"ה, כ"ט). הקרי הוא "לו", וכך גם משמעות המילה, אולם הכתיב הוא "לא".

ראשית, נבאר את הפסוק.

התורה דנה בפרשתנו בהלכות מכירת קרקע / בית / נחלה בארץ ישראל. לאחר כניסת העם היהודי לארץ ישראל, הקצה יהושע בן נון חלקת אדמה לכל שבט ומשפחה (למעט שבט לוי). אם יהודי נקלע לזמנים קשים, והוא נאלץ למכור את שדה אבותיו או את ביתו, הוא רשאי למכור, אולם נתנה לו התורה זכות לפדות חזרה את הקרקע מהקונה ולקבל את הנחלה חזרה בכל זמן שירצה. ברגע שהמוכר רצה לקבל בחזרה את ביתו, הוא היה מחזיר את הכסף לקונה ולוקח את ביתו / נחלתו בחזרה. גם אם המוכר לא היה פודה את הקרקע, היא הייתה חוזרת למוכר או לבניו "אוטומטית" עם בוא שנת היובל.

מה הייתה שנת היובל? לאחר שבני ישראל השלימו את יישוב ארץ ישראל (כ-14 שנים לאחר כניסתו אליה), הם החלו לספור את השנים במחזוריות של חמישים. כל שנת חמישים הייתה שנת יובל שבה חלקות אבות שנמכרו במהלך 49 השנים הקודמות, חזרו לבעליהן המקורי. בעצם לא הייתה בארץ ישראל מכירת קרקע לצמיתות.

לכלל הזה ישנה חריגה אחת. אם יהודי עני מכר את ביתו שנמצא בתוך עיר מוקפת חומה בארץ ישראל, כאן החוק משתנה. בית זה, קובעת התורה, ניתן לפדותו רק עד יום השנה הראשון למכירה. לאחר מכן, הוא נשאר רכושו של הקונה לצמיתות ולא חוזר למוכר, גם עם בוא שנת היובל. אפילו יובל לא יכול היה לבטל את המכירה.

אם כן, כל הבתים והשדות שנמכרו בישראל – או שהם חזרו "אוטומטית" לבעליהם המקורי פעם בחמישים שנה כשהגיעה שנת היובל, או שניתן היה לפדותם בחזרה בכל עת, למעט בית שנמצא בעיר מוקפת חומה, שרק הוא יכול להימכר לצמיתות אם הוא לא נפדה בשנת המכירה הראשונה.

וכאן מגיע הפסוק שהזכרנו: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה (הבית שנמצא בעיר מוקפת חומה), וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לֹא [קרי - לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו. וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא". הפסוק כותב מפורש, שבית עיר חומה נשאר אצל הקונה לצמיתות, ואילו בית בעיר ללא חומה, יכול להיגאל על ידי המוכר בכל זמן, או שהוא חוזר "אוטומטי" בשנת היובל.

כאן אנו נתקלים בפער מדהים בין ה"קרי" ל"כתיב" – "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לֹא [קרי - לוֹ] חֹמָה...". המילים "לא" ו"לו" נשמעות אותו דבר, אולם משמעותן הפוכה. לפי הכתיב, "לא", הפסוק אומר לנו שמכירת בית בעיר ללא חומה היא מכירה נצחית. אולם אם נבחן את הפסוק באופן ההגייה שלו ובקונטקסט שלו, הוא אומר לנו את המסר ההפוך בדיוק, שרק בית "אשר לו חומה", כלומר, שנקנה בעיר מוקפת חומה, רק לבית כזה יש אפשרות לקניין נצחי.

נדגיש שוב, התורה מציינת בבירור שבתים בערים שאינן מוקפות חומה אכן מוחזרים במהלך יובל, אולם מסיבה כלשהי, התורה בוחרת לתמלל את המילה הזו באופן שמערער את כל הנושא של הפסוקים הללו, כאילו היא אומרת שבתים בערים לא מוקפות חומה הם אלה שגוברים על כוחו של היובל.

מה פשר העניין? (עיין רש"י שמביא את דרשת חכמים בעניין).

המסר העיקרי של שנת היובל הוא, שאין לבני אדם אחיזה נצחית בקרקעות. אחיזה בקרקע ובעלות על נחלה ובית נותנים לאדם תחושה של יציבות וביטחון. התורה רוצה לערער מעט את תחושת הביטחון של האדם ביחס לבעלות על הקרקע – "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). רק הקדוש ברוך הוא בעלים על הארץ. אף אחד מאיתנו לא באמת מחזיק במשהו. העולם לא שייך לנו ואין לנו יכולת לעשות בו רכישות נצחיות.

אחת העובדות שקשה לאדם לקבל היא שבריריות קיומו וארעיות מציאותו החומרית. פעם בחמישים שנה, כשיובל מגיע, קורה בעולם משהו שגורם לנו לגלות את האמת ש"לי כל הארץ", כל העולם שייך לי, לאלוקים. זו אמת שקשה לרבים מאתנו לקבל, וודאי שקשה לנו לחיות על פיה.

וכאן נכנס העניין של רכישת בית בעיר מוקפת חומה. עלולים אנו כביכול "להערים על היובל" ולדחות את תחושת הארעיות הזו, על ידי שנרכוש עוד ועוד בתים בערי חומה, וכך הם יישארו שלנו לעד. מי מאיתנו לא רוצה לבנות בתים ואימפריות בערים "מוקפות חומה"? בימי קדם, ניתן היה למדוד את גדולתה של עיר לפי עובי וגובה חומותיה. החומות סיפקו ביטחון והגנה מפני אויבים. הקירות הגנו וביטחו את הרכוש, את הבית והמשפחה.

ניקח את עניין בתי ערי חומה כמטאפורה לחיים שלנו.

האם בחיים שלנו יש משהו שאנחנו יכולים להגיד – זה שלנו לעד? האם בחיים שלנו יש מקום אחד בטוח במאה אחוז? האם אנו בטוחים שחומות בצורות יכולות להגן עלינו באופן הרמטי?

אימפריות עתיקות וחדשות עלו וקרסו. "חומותיה" של רומא קרסו אחרי 500 שנה. "מסך הברזל" של סטלין התפורר. נגיף הקורונה השבית עולם מודרני שלם. רעיון היובל חדר את כל "החומות" שוב ושוב ושוב.

מהי, אם כן, "העיר המוקפת חומה" שהתורה אומרת עליה שיובל אינו מבטל אותה? האם משהו מובטח? האם משהו בטוח? האם משהו נצחי?

התשובה טמונה באות אחת, באות אל"ף הבלתי מוסברת הזו. גם על החומה הבצורה הזו, שכביכול מוגנת גם מפני היובל, כותבת התורה את המילה "לו חומה" עם האות אל"ף, לאמור, גם זה לא באמת חומה. גם מה שנראה "אשר לו חומה", הוא באמת "אשר לא חומה".

כן יש "חומה" אחת, שלא נראית כמו חומה רגילה, והכוונה כמובן לחומות סיני, חומות האמונה והתורה, והן אכן נצחיות. חומות התורה אינן מושפעות מגאות ושפל של אומות העולם ואירועי העולם.

כל אחד מאתנו צריך לחשוב עם עצמו – מה החומה שלנו? איזו חומה אנו בונים לילדינו? האם אנחנו נותנים להם רק "חומות" ואופני הגנה שעלולים להתגלות ביום מן הימים כזמניים, או שאנו נותנים להם מבצרים שלעולם לא ייהרסו?