מה קורה לנו כשאנחנו נכנסים לירושלים עיר הקודש?

כידוע, ברגע שהעולם יגיע למצב האידיאלי, ייבנה מחדש בית המקדש, "מעונו של האלוקים". נושא זה דורש התעמקות, כי הרי לכאורה אלוקים אינו זקוק למקום מגורים.

הבה נתבונן תחילה במשמעות העיר שבה ייבנה בית המקדש: ירושלים היא בירת העולם. לכל מדינה יש בירה פוליטית ומנהלית משלה, ובירת העולם, הנשלטת בידי האלוקים, היא ירושלים. אי לכך, האנושות כולה תמיד התעניינה בה, בלי להבין בדיוק את הסיבה לכך, והמריבות על הריבונות באזור נמשכות עד עצם היום הזה.

אף על פי כן, עלינו לדעת שהיא אינה שייכת לעם מסוים וגם אינה בירת מדינה כלשהי. להפך! היא בירת העולם! עם זאת, ידוע לנו שהאלוקים בחר באנשים הנכונים – העם היהודי – שיקבלו עליהם את הניהול הרוחני של העיר ואת גילוי האמת לעולם. אילו העם היה מתנהג בהתאם לתפקידו, הוא היה זוכה להישאר בירושלים, בלי לסבול גירושים חוזרים ונשנים בידי העמים שפלשו לשם.

ירושלים, מעבר להיותה עיר המקדש, הייתה בעבר עיר בעלת השפעה רוחנית חזקה, ואף היום היא מעוררת בבני האדם רצון לחיפוש החכמה והאמת. יש בה אווירה שמתאימה לכך, והיא מורגשת גם בלבו של מי שאינו קשור לתורה.

רבים, עדיין, אינם מוכנים נפשית לקבל במודע את השפעתה החיובית, ולמרות זאת מושפעים מאווירתה המיוחדת. יש גם אנשים שלוקים בהפרעה נפשית בהשפעת האווירה של ירושלים; זוהי התופעה המכונה בפי הפסיכולוגים "סינדרום ירושלים".

בית המקדש הוא המבנה שממנו העולם יהיה נשלט רוחנית בידי האלוקים. כשם שהבית הלבן הוא מרכז ההחלטות הפוליטיות בארצות הברית, כך בית המקדש יהיה המקום שממנו יקבל העולם את השפע האלוקי ואת הברכה החומרית.

במובן עמוק יותר, בית המקדש היה ויהיה המשך להתגלות האלוקים בהר סיני. מכיוון שהאנשים אינם יכולים לחוש את נוכחותו של האלוקים במלוא עוצמתה, הוא יצר את המקום הזה במטרה לשמר תחושה זו. בית המקדש שכן במרכז ירושלים, ובו היה אפשר להשיג את אמת העולם והחיים במלוא עוצמתה. מי שהגיע לשם היה מחוסן מפני המכשולים בדרך לאמת.

למעשה, אותם הכוחות המונעים מאיתנו להגיע אל האמת, יכולים להוביל אותנו אליה, אם נשתמש בהם נכונה. עובדה זו תקפה גם בעניין החברה; החברה עשויה להסיט אותנו מהדרך הנכונה, ובאותה מידה היא עשויה לעזור לנו ולקרב אותנו אליה. הוא הדבר לגבי החושים והרגשות.

אגב, אין התעלות גדולה מזו שמערבת רגשות וחושים. רבי יהודה הלוי מסביר בספר הכוזרי, שמטרת האדם והקשר שלו עם הרוחניות נמצאים בלב. לכן הרגשות, כשמשתמשים בהם כראוי, מגיעים לרמות שהשכל לעולם לא יגיע אליהן. אפשר להבחין, שכל מטלה בבית המקדש הייתה מלווה בגירוי של אחד מחמשת החושים, והדבר רומם את רוחם של הנוכחים.

קרוב לוודאי שכבר חווית לא אחת איך ניחוח מסוים מוביל אותך לתחושה מרוממת ולנוסטלגיה שמשנה את מצבך הרגשי. כך קורה גם כשאתה מאזין לשיר יפה, לנעימה המסוגלת להרגיע, לשמח או אפילו לגרום לך לבכות.

עבודת בית המקדש כללה מעשים מושלמים, והם חדרו לחושיהם של הנוכחים והובילו אותם להתרוממות רוח. הלויים היו ממונים על השירה ועל הנגינה. מי שהאזין להם חש כי מצב רוחו משתנה במהירות, וזו הייתה מטרה רוחנית בפני עצמה.

הקטורת הייתה מורכבת מחומרים מיוחדים שהפיצו ריח עז, במטרה להביא את האדם להתרוממות הרוח.

בעבודת הקורבנות – הקרבת בעלי חיים על המזבח, צפו הנוכחים במעבר חיים מהעולם הזה לעולם הרוחני. עצם הצפייה בשחיטת בעל חיים בהוראתו של אלוקים מזעזעת את האדם וגורמת לו להרהר בחיים ובשבריריותם, והרהורים אלו מביאים להתעלות הרוח.

אציין כי קורבנות לאלוקים הועלו רק בבית המקדש, והכהנים אכלו חלק מהם, אך בימינו אסור ליטול את חייו של בעל חיים למטרה כזו.

הגירויים התחושתיים שהזכרנו הם גירויים חיוביים רק כאשר משתמשים בהם נכון. בשימוש לא נכון הם עלולים להיות למכשול בדרך לאמת. משום כך, כחמישית מהתורה שבכתב מוקדשת לתיאור פרטי העבודות שנעשות בבית המקדש.

לאור כל זאת, כניסה למקום השכינה היא פעולה רבת עוצמה העלולה לסכן את מי שאינו מוכן לה, ולכן לא כל אדם היה רשאי להיכנס לבית המקדש; היה צורך בהכנה יסודית כדי לעסוק בעבודת המקדש, ולקודש הקודשים נכנס רק הכהן הגדול, ורק פעם אחת בשנה. מי שנכנס בניגוד להוראות שנתן האלוקים היה משלם על כך מיד בחייו.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.