"אחרי הפלה שנייה, רגע לפני ניתוח, הבנתי שצריך לתת לאובדן הזה מקום"

קצת אחרי ההפלה השנייה שלה, הבינה רותי גפני - אשת פרסום, אומנית ויוצרת - שמשהו בכאב אותו היא חווה הוא אחר. "בשונה מאובדן של אדם שהיה חי, לא היה לי קבר ללכת אליו, לא זכרונות ותמונות, לא נותר יום פטירה", היא אומרת. "הזיכרון היחיד הוא הצלקת שנוצרה בלב שלי, אחרי שנשאתי והרגשתי את העובר, וציפיתי כל כך לבואו. אפילו בעלי, שכאב באופן עמוק כל כך את האובדן המשותף הזה, וכן ההורים שלי והמשפחה שכל כך הבינו ותמכו, לא היו יכולים באמת להרגיש את מה שאני כאמא חשתי בגוף, בדם, בנשמה". 

 

"שרוט בלב של אמא"

את אותו כאב ראתה רותי אצל נשים נוספות. "בתקופת האשפוז שלי, פגשתי נשים שעברו הפלות בכל מיני שלבים של ההיריון. היו כאלה שנשאו את רובו. ישבה שם מישהי, למשל, עדיין עם בטן ענקית, מנסה לייבש את החלב שלה. לצידן היו מי שעוד לא הספיקו לבשר לעולם על ההיריון, ולא פעם מצאו עצמן בודדות עם הסיום הטרגי שלו. כאבנו ובכינו יחד, כל אחת את מה שעברה, וגם את החששות שלה לעתיד".

מחוץ למחלקה, התחושה הייתה שונה. "כשיצאתי מבית החולים, הרגשתי שסביב הכאב הזה אין כל כך שיח. יש לי בת בכורה, שנולדה עוד לפני ההפלות, ופעם אחר פעם אנשים אמרו לי 'יש לך בת, הכל בסדר, למה את כזו עצובה?'".

הרגשת שלא נותנים לו מספיק מקום לצער שלך?

"זה הרגיש לי כמו מישהו שנתנו לו לטעום לראשונה בחייו סוכריה, ואחר כך הכניסו אותו לחנות ממתקים ואמרו לו 'אתה יכול לעמוד כאן, אבל אסור לך לגעת בשום דבר'. זכיתי לטעום את כל הטוב הקיים בלהיות אמא דרך בתי הבכורה, ופתאום לא יכולתי לגעת בטוב הזה, בלי לדעת מה יהיה הלאה". 

באותם ימים החשש מפני העתיד היה משמעותי. "עמדתי אז לפני ניתוח שהיה עליי לעבור בעקבות ההפלות. היו בו סיכונים לא פשוטים, שהעמידו כמה סימני שאלה לגבי עתידי כאמא לילדים נוספים", היא אומרת. "בחסדי ה', במהלך בדיקות לקראתו התגלה שאני בהיריון, והניתוח בוטל. למרות כל החששות, ההיריון צלח, וגם הבא בתור אחריו. זכיתי, והיום אני אמא לשלושה".

ובכל זאת, את הכאב הגדול באותה תקופה הרגישה רותי שהיא חייבת לתרגם למילים. "כבר המתנתי לילד נוסף, ובכל זאת הרגשתי שאני חייבת לתת מקום נוסף לאלה שאיבדתי. שאני חייבת להביא את הקול שלהם. כך, מתוך חיבור עמוק ליצירה ולמוזיקה, כתבתי שיר שביטא בתוכו את כל מה שהרגשתי. זו חוויה עמוקה שנצרבה בתוכי, של חיים שהיו יכולים לבוא ולא הגיעו. אז אמנם הילדים שנולדו הביאו איתם החלמה, אבל נותרה צלקת, והיא נפתחת מפעם לפעם עם כאב של נשים נוספות שאני פוגשת, שעוברות את אותו דבר". 

את המילים בחרה רותי להביא מפיו של העובר שנפל, ולאחר תהליך של עיבוד והלחנה בעזרת היוצר משה פלד, עלה השיר "מי אני שאדבר" לרשת: 

 

"מי אני שאדבר

שבריר תקווה שהתפורר

ציפייה של אמא מתפללת

מלאך קטן, כמעט אדם

תחושת הלב המיותם

כבר דמיינתם, קיוויתם אחרת

 

והקול שלי נישא

אך לא ממש נשמע 

הייתי כאן לרגע, לדקה

 

ונכון שאני למעלה 

אבל השארתי כאן לב

והוא אוהב, אוהב

 

ועוד יש בך תקווה

יום יבוא ותרגישי

וזה קרוב, קרוב

העתיד שם לנחם 

יש לי אם שתילחם

אני אתכם, אתכם

 

אין לי יום בשנה

מקום לבוא להזיל דמעה

כולי חרוט, שרוט בלב של אמא

לא רוצה אותה בוכה

זרעתי בה רק אהבה

שלעולם תמשיך איתה קדימה

 

לאן הבלונים הולכים?

הזמן עבר, ופרידה נוספת הגיעה. "האמת היא שזה התחיל עם בלון הליום גדול ואדום שקנינו לבתי ליום הולדתה השלישי", מספרת רותי. "נסענו איתו ברכב, וברגע של חוסר שימת לב הוא עף דרך החלון הפתוח. באותם רגעים, כשהבטתי בפניה של בתי, ראיתי שם מבט מבוהל, דואג, תוהה, לא מבין. הבלון הלך לה בלי לחזור, והיא נותרה בלעדיו. כמה חודשים אחר כך נפטרה סבתא של בעלי. בתי הייתה קשורה אליה מאוד. כאשר סיפרתי לה על כך, ראיתי בעיניה את אותו מבט - מבוהל, דואג, תוהה, לא מבין".

הרגע הזה הוביל את רותי לכתוב את הספר "המקום של הבלונים". "בספר מתואר מה בעצם קורה לבלונים אחרי שהם עולים לשמיים. הם מגיעים למקום חמים ונעים, שיש בו עוד הרבה בלונים נוספים, ושם מקבלים את פניהם ודואגים שיהיה להם טוב. הבת שלי היא ילדה שלא מפסיקה לשאול ורוצה להבין כל דבר, והרגשתי צורך להסביר לה את הדברים בשפה שתתאים לרמה שלה".

הסיפור, שמותאם לגילאים צעירים, מאפשר לילדים לעבד את חוויית האובדן. "רובם מתרגמים את מה שקראו באופן מיידי לחוויה האישית שלהם", אומרת רותי. "לא תמיד יהיה זה אובדן של אדם קרוב. יש ילדים שנזכרים בצעצועים שאבדו או נשברו להם, ודרך הסיפור משוחחים על התחושות שלהם סביב זה. ילדים אחרים עושים את ההקשר לקרוב משפחה שעלה לשמיים, ומבינים שהוא לא נעלם לחלוטין אלא רק עלה למקום אחר. אישית, זו הייתה עבודת נמלים לשבת עם המאייר, ולהגיע בדיוק למה שדמיינתי בראש כדי להעביר את המסר הזה לילדים".

נושא הפרידה מאדם קרוב הפך בימים אלה רלוונטי ביתר שאת. "גם ילדים שלא חווים אובדן של אדם קרוב שומעים על הרוגי המלחמה ועומדים לא פעם נבוכים. מה קורה למי שמת? איפה הוא עכשיו? היה חשוב לי לתת מענה לסימני השאלה שעולים לילדים בראש כאשר דבר כזה קורה. עם זאת, אני מאחלת לכל חבריי היוצרים ולעצמי, שנוכל תמיד ליצור ממקומות שמחים יותר, ושהעיסוק באבל ובאובדן יהפכו לנחלת העבר."