נס גלוי: המעיין הפלאי במערת הלל (ואולי גם שמאי)

ליד קבר רשב"י נמצאת מערת קבורה גדולה, ובה שני חדרים גדולים עם 37 בורות קבורה ומצבות. כיום מוסדרת כניסה, תאורה, מעקות, ומדרגות, ועל השלט כתוב: מערת הלל הזקן. אמנם בעבר היתה המערה מקום עליה לרגל, ונחשבה גם כמקום של ניסים, ויוחסה להלל ולשמאי, וכך מתאר רבי פתחיה מרגנשבורג שהיה בזמנם של בעלי התוספות, (ואחיו של אחד מהגדולים שבהם: ר"י הלבן): "בגליל התחתון יש מערה ובפנים היא רחבה וגבוה, מצד אחד מערה של שמאי ותלמידיו ומצד אחד הלל ותלמידיו. ובאמצע המערה אבן גדולה חלולה כמו כוס, ונכנס בבית קיבולה כארבעים 25 שוקעת סאה ויותר. וכשבאין שם בני אדם הגונים יראו האבן מלאה מים יפים, וירחץ ידיו ומתפלל ויבקש מה שירצה. ואין האבן חלולה מתחת, כי אין באין המים מן הקרקע, אלא נעשה אם אדם הגון הוא. ואדם שאינו הגון לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אלף כדי מים לא תהיה חסרה, אלא מלאה כהווייתו, ואין המים נובעין".

את המים הנובעים לפעמים ניתן לראות עד היום. לגבי ההגינות של הצופה, קשה לנו לדעת...

סיפור מעניין בא בספר יוחסין של רבי אברהם זכות, על רבי דוד נכדו של הרמב"ם, לדבריו, רבי דוד התפלל במערת הלל ושמאי, ובזכות זה שיצאו מים לקראתו, היתה שעת רצון, והוא החרים אנשים רשעים, שמתו כולם בו במקום: "ובימי הרשב"א היה ר' אברהם ור' שלמה בני הנגיד ר' דוד בן בנו של הרמב"ם ז"ל. והיה הנגיד ר' דוד מתפלל במערת הלל ושמאי, ויצאו מים קרים, ואז החרים למלשינים. וביום ההוא מתו ת"ק מלשינים בארץ מצרים, ולשני חדשים להלן נשיהם ובניהם נעקרו מן העולם".

תלמידו של הרמב"ן מתאר חגיגה שלמה שנערכה במערת הלל ושמאי: "במירון שם מערה לשמאי והלל ותלמידיהם, סך כולם שלשים ושנים. שם מתקבצין כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם, ואומרים שם מזמורים. וכשהם רואים יוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה. והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין".

גם הסופר המוסלמי מוחמד אל דמשקי, שחי לפני כארבע מאות שנה, כותב: "במירון מערה, ובה ארונות, והיא יבשה כל השנה, אין בה טיפת מים. ובבוא מועד השנה, ונאספו אליה יהודים מארצות רחוקות וקרובות, ופלחים וכיוצא בהם, ועשו שם כל אותו היום בתוכה ומחוצה לה, והיא יבשה. והנה בטרם ידעו דבר, וראו פתאום את המים יוצאים מתוך הארונות, נקווים במערה משך שעה או שעתים ופוסקים שוב. ואותו יום יום חג הוא ליהודים, ונשאו עמהם את המים אל ארצותיהם הרחוקות והקרובות, ביבשה ובים, וקראו להם מי מרון".

נראה שהעניין היה מופת גלוי בדורות קדמונים, אך נראה שדורנו לא ראוי מספיק לכך, ואנחנו מסתפקים בביקור במערה קדומה וקדושה זו.