אפרת ברזל בצרור מחשבות ליום הולדת

אחת החברות הבני ברקיות שלי לעבודה בעיתון ואני, מדברות בטלפון לעיתים נדירות. בדרך כלל מייל מספיק לנו. כשהיא כבר מצלצלת, אני יודעת שהשאלה שלה תהיה גדולה יותר.

ביום-יום, היא מאשרת שאני אוהבת את הנחת המילים גרפית על המסך, אני צריכה לדעת שאף פסיק לא נעלב, שכל עלה כותרת בתמונה, יושב בפריסה נכונה.

לפני שבועיים שוחחנו, חברתי ואני, אכן בנינו יחד משהו רציני יותר, והיא סיפרה לי כבדרך הבלעה של אגב, שיש לה יומולדת.

היות ששתינו לא בדיוק בנות עשרים, במקום לדבר על צבע הסוכריות שצריכות לעטר את עוגת יום ההולדת שלנו, חברתי זרקה לי מחשבות.

מחשבות על סגנונות של ימי הולדת אצל נשים בוגרות, ועל מה באמת משמח כל אחת מאתנו כשהיום הזה מגיע.

כי זה שגדלנו לא אומר שנגמרו החגיגות. וזה שגדלנו לא אומר שאנחנו לא צריכות זרי פרחים והפתעות.

זריקת מחשבות של נשים אחת לשנייה, בגיל שלנו, היא לכשעצמה מסיבה.

"מסיבת מחשבות".

כי באמת, אנחנו כבר לא צריכות בגיל הזה לעשות מסיבת פיג'מות אחת אצל השנייה. "מסיבת מחשבות" איכותיות, די מספיקה.

נכון שתמיד, אצל מי שכבר לא ילדה, ובעצם, גם אצל מי שעוד כן, נכון תמיד ביום עצמו של היומולדת, בתאריך שסוף סוף הגיע, יש קטע כזה במחשבות שאפילו שעושים דברים רגילים של יום יום, כמו לצחצח שיניים, או להעמיד סיר, הולכים לעבודה וחוזרים, אבל כל כמה דקות, מתוך העשייה הרגילה, באה בראש מחשבה מזכירה כזאת שאומרת: "יו, יש לי היום יומולדת", "יו, היום זה התאריך שלי". זה עושה שמח קטן כזה לכמה שניות, אבל לא באמת משנה. עובר ביעף. חיש גז.

ואת ממשיכה לטגן או לקפל, או ללכת בשביל הביתה, והיא שוב באה, המחשבה המזכירה הזו, "יו, יש לי היום יומולדת", והיא שוב לא ממש עושה כלום, אף על פי ששנה לקח לו ליום הזה להגיע. ואת כאילו כבר לא צריכה שיעשו לך כלום, אבל בעומק-בעומק מצפה שדווקא כן.

חברתי המוכשרת, רצ"ב מסיבת מחשבות קונפטיות ספונטניות אליך, כל הקוראות מצטרפות אליך לחגיגה:

- תמיד יהיו כאלה שישמחו אותנו, וכאלה שיאכזבו.

- עם הגיל פתאום מגלים שהנאות שהיו חובה אצלנו פעם, כבר לא כאלה מענגות, ואנחנו די מסתפקות בדברים קטנים, למשל חלון פתוח וזרימה של אוויר נעים.

- רוב האנשים מרגישים שהם היו רוצים יחס חם יותר מאנשים מסוימים והם כבר שנים לא מקבלים.

- אין דבר משמח יותר ביום ההולדת מלהודות על האפשרות לסדר ולנקות עבור האנשים שבורא עולם נתן לנו להיות אחראיים עליהם.

- כשאישה מרגישה צורך להיות לבד, לגוון או לצאת לחופשה מהתפקיד שנרשם בשורה הקודמת לעיל, היא חייבת לעשות הפסקה לעצמה, אם היא לא תיזום את המהלך, איש לא יעשה את זה במקומה.

- קלישאות של פעם הם הדבר הכי נכון בעולם.

- הדורות הקודמים ידעו הרבה יותר מכולנו, ולכן, כשקלישאת המתנות הידועה נאמרת על ידי מישהי בחדר, צריך להקשיב לה: "מה שאני לא מקבלת מאחרים, אני אייצר לעצמי".

- בעלי, כדי לשמח אותי לכבוד שבת, קונה לי כשיש, אצל הירקן ברחוב הרב קוק, אחרי התפילה בבוקר ב"ישראל הצעיר", חסה "לאליק", או חסה "סלנובה", ומקבל כזה חיוך כשהוא חוזר, שגם אם הוא לא מבין מה כבר יש ב"אנדיב" ארוז היטב, הוא כבר לא שואל, הוא פשוט: מביא.

- תמיד יהיו אנשים שיגידו תודה, וכאלה שרק יחפשו מה רע.

- עלבון הוא דבר מסוכן, שגורם לאנשים המרגישים אותו לעשות עבירות בין אדם לחברו ולהתנהג כמו ילדים קטנים, גם כשהם כבר גדולים.

- ככל שהשנים עוברות, הנה גם הקלישאה הנכונה הזאת, אנחנו נהיות דומות לאמא שלנו. אני מתכוונת כאן בקטע טוב: אנחנו לאט-לאט מבינות יותר באיזו מציאות היא פעלה, וכמה שהיא אלופה.

- אנחנו מבחינתנו, תמיד משתדלות. כל מי שזה לא מספיק לו, אין לנו בשבילו יותר תשובות.

- על המקרר לא כדאי לשים רק תמונות של הילדים והנכדים כשהיו, ועדיין, קטנים. טוב לתלות גם תמונה אחת של עצמנו כשהיינו אנחנו קטנות. מדי פעם, טוב להזכיר לילדה המתוקה כזאת כמה היא דאגה פעם, וכמה היא פחדה. כדאי להזכיר לה גם כמה ה' תמיד איתה.

ובכלל, שגם הצעירים של הבית ידעו שאמא זקוקה למזל טוב, פרח, תשומת לב, וקריאות התפעלות, בניגוד למה שהעולם חושב.