לא ילמדו לקח? האם צריך לקרות אסון כדי לעורר אותם?!

"חוסר אחריות, פשוט חוסר אחריות", אני אומרת לעצמי בקול, ותוהה מה עלי לעשות עכשיו. יונתן טרם חזר הביתה. השעה כבר שש ורבע, בדרך כלל הוא מגיע בשעה חמש ורבע, גג רבע לשש.

ניסיתי לטלפן למלווה, אך זו בדיוק היום לא הגיע והחליף אותה מלווה שאת מספרו אין לי, ואין מהיכן להשיג. ניסיתי לחייג למפקח, אולי יידע לומר לי אם היה עיכוב כלשהו, אך הנייד שלו כבוי, והועברתי לתא הקולי.

התקשרתי ליוסי. יוסי עובד די רחוק מהבית, ארבעים דקות נסיעה לפחות.

"יוסי, מה נשמע?".

"ברוך השם טוב, מה קורה? קרה משהו? בדרך כלל את לא מתקשרת בשעה כזו, זו שעה שאת עם הילדים, לא?".

כן, נכון, הוא צודק, בדרך כלל בשעה כזו אני קוראת עם הקטנים קריאת שמע, מחבקת אותם חזק חזק ומצמידה נשיקה מצטלצלת, אבל היום לא.

"יוסי, יונתן עוד לא חזר מהלימודים. השעה כבר מאוחרת, ניסיתי לצלצל לרב בראון המפקח, הוא לא היה זמין. המלווה הרגילה החסירה היום, החליף אותה מלווה אחר, אין לי איך להשיג את המספר, אני דואגת כל כך ".

אני מדמיינת את יוסי מקמט את הגבות, חושב מה נכון לעשות. אני מכירה אותו, ככה הוא, חושב עם הגבות.

אני מחכה בסבלנות לתשובה.

"וואו, אני באמת לא יודע מה להגיד, את רוצה שאחזור הביתה?".

גם אני באמת לא יודעת מה לעשות, מה יעזור שיוסי יגיע? הוא ייסע לחפש אותו? אבל לאן? היכן? עודי תוהה עם עצמי, יוסי מעלה רעיון קלוש.

" אולי תרדי למטה לבדוק? אולי שוב הורידו אותו בתחילת הרחוב, והוא משוטט שם?".

"לדעתי הסיכוי קלוש, עבר המון זמן. אך אני אבדוק. בינתיים תנסה שוב לתפוס את הרב בראון".

"כמובן".

"אני עם הנייד, הילדים בבית, עם הנייד של הבית", אני מעדכנת אותו. "אם יש לך איזשהו קצה חוט - אתה מתקשר מיד".

" ברור".

נעלתי נעליים, קשרתי את המטפחת ורצתי החוצה בחופזה, לחוצה. מיהרתי לסוף הרחוב, קצרת נשימה. מיהרתי כל כך, ששמתי לב באיחור לשכנתי שנופפה לי בידיה, בטח רצתה להמשיך לשוחח על מה שדיברנו אתמול. אני חלפתי בלי להנהן לה אפילו, מקווה שהיא לא נפגעה.

מרחוק שמעתי קול מוכר.

התקרבתי, התקרבתי.

"כן, זה יונתן", לחשתי לעצמי.

ניסיתי ללכת בעקבות הקול. שמעתי אותו קרוב יותר, אבל לא הצלחתי להבין מהיכן, רק שמעתי אותו מדבר במהירות ובהתלהבות קלה עם אי מי.

נשפתי חזק את כל המתח שהצטבר לי בחזה. לפחות שלום לו, אני מקווה.

ניסיתי לחפש בין הבניינים את המקום שממנו בקע קולו, והנה מצאתי אותו מדבר בהתרגשות ובנפנופי ידיים עם השכן שגר שני בניינים לידינו, הרב נוישטט, אברך צעיר שהתחתן לא מזמן, שלומד בכולל של בית הכנסת שבו נמצאו שניהם, מפטפטים בחצר האחורית.

ראיתי שלא נוח לו, לרב נוישטט הצעיר. הוא העביר משקל מרגל לרגל, הביכה אותו הסיטואציה.

"יונתן", קראתי. הוא לא שמע אותי. אני איאלץ לצעוק.

"יונתן", קראתי בקול ניחר. לא נעים, מבייש, אבל זה מה יש.

יונתן הפנה במהירות את מבטו לכיווני ורץ אלי. הרב נוישטט חזר ללימודו, ויונתן פרץ בבכי. אני מכירה את הבכי הזה. הוא לא אמיתי, אבל הוא נשמע קורע לב.

כשיונתן עושה טעות כלשהי, הוא בוכה את הבכי הזה. ככל שהטעות חמורה יותר - הבכי קורע לב יותר, גם עכשיו, יונתן ידע שהוא צריך לחזור הביתה, אבל עמד לפטפט, ואין לי מושג מה עוד הוא עשה כל כך הרבה זמן. את זה אברר בבית, אבל כרגע הבכי שלו חזק כל כך וממיס לבבות, שעוברי אורח מביטים בנו בצורה מוזרה. לא התייחסתי.

חזרתי עם יונתן הביתה, מותשת, נסערת, עצבנית. הכוחות הלכו ועזבו אותי, נפלתי שדודה על הספה.

למה ההסעה מורידה אותו במקום שיכול לסכן אותו?!

יוסי! לא עדכנתי את יוסי!

עדכנתי אותו, והוא הבטיח לי שהוא ייטפל בזה כמו בפעם הקודמת.

בפעם הקודמת, שהייתה לפני חודש ומחצה, בסיום יום הלימודים ההסעה איחרה כל כך, עד שיונתן שלי החליט שהוא חוזר הביתה ברגל. הוא הלך והלך עד שתפס את תשומת לבה של נערת סמינר שראתה ילד שר בקול, הולך והולך, נראה שלא יודע לאן. היא עצרה אותו, שאלה לשמו ובחושיה הדקים הבינה מיד במה מדובר. היא בקשה את מספר הנייד שלי מיונתן וייצרה איתי קשר.

איזה נס!

הוא עוד יכל להגיע לאתר הבנייה שהיה בסמוך, וה' יודע מה היה קורה... ילד בסיכון.

הצדיקה הצעירה החזירה אותו הביתה, וחברת ההסעות וגורמים בעירייה חטפו על הראש כמו שצריך. כמו שמגיע להם.

בעירייה עשו לנו פרצופים, וגם בחברת ההסעות, אבל הצעקות שיוסי הרים עליהם עזרו, ומיום למחרת ההסעה מתייצבת בדיוק בזמן, וההשגחה סביב יונתן התהדקה.

עוד סיפור?

יום אחד התקשרת אלי המלווה של הצהריים, ושאלה אותי אם יונתן בבית. תמהתי על השאלה. השעה הייתה כבר חמש ועשרים, יונתן אמור היה להגיע בכל רגע... אבל המלווה אמרה לי שהוא לא בהסעה.

הלחץ גבר. הנהג והמלווה חזרו מיד למקום הלימודים לחפש אותו, ואנחנו התקשרנו לכל מי שרק יכולנו. הוצאתי את יוסי מהעבודה, שיצטרף לחיפושים, גם המפקח והמנהלת היו בדרך. בסוף, לאחר זמן מתוח של חיפושים, מצאנו אותו משחק עם עצמו במבנה הלימודים הסמוך למקום לימודיו.

היו פחד, מבוכה והרבה הרבה אשמה.

ובכל זאת הסיפורים חוזרים על עצמם בווריאציות שונות ומשונות. לא ילמדו לקח? האם צריך לקרות אסון כדי לעורר אותם???

מקווה שהפעם זה יהיה הסוף. מקווה שהם יפנימו, אחרי הכל....

ילד מיוחד. הסעה. הרבה יותר מורכב מאיך שזה נשמע.