שווה סיפור: התכשיט שלי

זו היתה אחת התקופות המורכבות בחיי. אני רואה אותה כמו מנהרה ארוכה, שחורה, חשוכה, מחפשת את העיקול הבא, אולי משם ינצנץ אור השחר. שנים של המתנה לילדים, שנים שנעו בין ייאוש-אכזבה-תקווה וחוזר חלילה, שנים של דפדוף בקטלוגים לבגדי תינוקות, חדרי ילדים ועגלות. היו שחשבו שנטרפה עלי דעתי, אבל אני ראיתי את התקווה והאמונה שהנה היום הגדול בא יבוא, יביא בכנפיו בשורה טובה.

לאחר כשמונה שנים של עקרות וצפייה, ועוד תשובה שלילית שהגיעה, משהו בי נשבר. אלו היו ימים חשוכים, תרתי משמע. נכנסתי לתוך שוחה, מכוסה בעפר, לא רוצה לקום. לא שמעתי את הציפורים, לא ראיתי את קרן השמש המתעקשת לחדור בעד החרכים, לא רציתי לדעת איזה יום היום, ומה התחדש בעולם. ראיתי רק חושך וגיא צלמוות. זהו. בעלי היה נבוך, לא ידע מה ואיך לעזור לי. את אמי איבדתי כמה שנים קודם לכן, מה שהוסיף לקושי.

הורי היו אנשים נפלאים, אוהבי אדם וחסד. הם היו בעלי יכולת כלכלית, אנשים עשירים, מה שלא נראה כלל בהליכות שלהם ובחינוך שאותו העניקו לנו. אנשים פשוטים. לא ידענו מחסור, הכל היה ובשפע, והיד הפתוחה היתה פתוחה לכלל עמך, מכל החוגים והמגדרים, ללא משוא פנים. כך היה גם כשהגיע ענן שחור, ועוד אחד. הם לא הולידו לא גשם ולא ממטר, אלא ברקים ורעמים, מבול. משבר.

אבא איבד כל מה שהיה לו – מלבד האמונה. זה מה שנותר. איתה הוא העניק לנו גב וחוסן, ובעזרתה הוא גם הצליח להשתקם. הוא לא חזר לקדמותו, אבל היה מספיק ללחם, חלב וגבינה צהובה, מבלי לספור את המטבעות שבארנק.

ועם זה הם חיו עד עתה. הדבר היחיד שנותר לאמא מהימים ההם, היו התכשיטים. אלו היו תכשיטים יקרים מאוד, מיוחדים, מעשה אומן, ומתוך כל המאגר היתה טבעת אחת, מיוחדת, טבעת יהלום, שאותה אמא קיבלה מסבתא רבה שלה. תכשיט שעבר כמה דורות, והיוקרה שלו נמדדה, בין השאר, בזכות נדירותו. הטבעת היתה שווה הון.

את כל אלה, אמא העניקה לי. בכל הזדמנות היא העבירה לי עוד פריט, מיום החתונה והלאה. ככה קיבלתי את רוב המאגר, כשאת הדובדבן שבקצפת – טבעת היהלום – אמא נתנה לי מספר ימים לפני פטירתה, כשהיתה על ערש דווי. זו היתה המתנה האחרונה. צוואה. כך שחוץ מהשווי, היה לי סנטימנט חזק מאוד לטבעת.

ועכשיו, כשאני מתנדנדת בין אור לחושך, מחפשת תקווה, ענף פורח להביט עליו, ואין לי אמא שתנחם, תעודד, תבין בלי מילים – יש לי אבא שהאמונה היא החוסן שלו. ובאמת, הוא היה הפנס שלי בתקופה הזאת. הוא עשה כל שביכולתו. כמה דודות טובות אמרו לאבא שלי שחייבים להכניס לי עוזרת הביתה, מישהי שתיכנס, תאוורר, תנקה, תפריח חיים. שאולי זה יעזור, יחזיר אותי לעצמי. אבא התגייס. הם השיגו אישה נחמדה, חמה וחרוצה, שהכירה את הדודות שלי והן סמכו עליה, אוהו סמכו, ואבא שילם.

וכך היא נכנסה לחיי. בתחילה ממש ברכתי אותה, כי היא פתחה, אווררה והרימה את הבית ואותי. התחלתי לחזור לעצמי, קמעא-קמעא. לאו דווקא בזכותה, אולי זה האבל שהיה צריך את הזמן שלו. באחד הימים, לאחר שהיא הגיעה וניקתה, היתה לי הרגשה לא טובה. לא יודעת למה הלכתי ישר אל מגירת התכשיטים.

פתחתי אותה, מחכה לראות את כולם, ובמיוחד את הטבעת. והיא--- לא היתה שם! לא הטבעת, ולא סט יקר שלם, שנעלם אף הוא. אחד היפים.

נאלמתי. היה לי ברור שהם היו כאן לפני שעה ומחצה, אני בעצמי פתחתי את המגירה, התבוננתי בהם, ואפילו תכננתי לקחת את הטבעת לניקוי. שמחתי כל כך שהמחשבה הזו עלתה לי, שהנה אני חוזרת לחיות. הסתכלתי לכל כיוון, חיפשתי בכל הבית – אין.

התקשרתי מיד למנקה הנחמדה שלי. היא היתממה לגמרי, נעלבה מעצם החשד. הכחישה.

אבל אני ידעתי שאין עוד אופציה. אף אחד אחר לא היה בבית. היא ניסתה לבלבל אותי, אולי שכחתי, "ואמא'לה, חמודה שלי, אולי שמת במקום אחר? אולי איבדת את זה? זה הגיוני במצב שלך". זה כבר הרגיז אותי ממש. אני יודעת על מה אני מדברת! אבל עם איך שהיא דיברה, הרגשתי טיפשה. לרגע אפילו חשבתי שאולי היא צודקת.

ניתקתי את הטלפון ופרצתי בבכי. לבעלי שהגיע סיפרתי את הכל, והוא הרים אליה טלפון, שמע מה ששמע, וחזר עם אותה תשובה. היה נבוך.

ואם חשבתי שזה נעצר כאן, התבדיתי. למחרת התקשרו אלי הדודות, לנסות לברר איפה שכחתי את התכשיטים, ולמה אני מתנהגת ככה למנקה הטובה שלי... ניסיתי לצעוק, ואף אחד לא שמע. כולם ראו אותי כמסכנה שדעתה נטרפה עליה - מלבד בעלי, שהתאפס והבין מה קורה. על אתר הוא התקשר אליה וביקש שלא תבוא יותר, הבטיח לי שהוא מאמין.

עכשיו היה אבא שלי. הוא התקשר, רצה להבין למה ביטלנו. סיפרתי לו. הבנתי שהדודות שלי כבר יספרו לו את הגרסה שלהן, אבל אבא היה הכי אבא שלי בעולם. הוא האמין לכל מילה שלי, והפיח בי אמונה שהכל גזירה, ושאיננו יודעים חשבונות שמיים. עודד ותמך וחזר ואמר שהוא לא כועס, והכל מלמעלה. ביקש שאקבל באהבה.

כמה קשה זה היה? אוהו, קשה. המשפחה ראתה אותי כמשוגעת, האמינו לאישה זרה ולא לי. זה לא היה פשוט. אני כבר לא מדברת על הסכום הגדול שאיבדתי, הון משמעותי, כלכלי ורגשי. עכשיו מאבל לאבל, הרגשתי שה' מנסה אותי, והחלטתי להוריד את הראש ולקבל באהבה את הגזירה.

שנים חלפו. לא באמת שכחתי את הטבעת, היא לבדה היתה המקור לכל הכאב, דבר אחרון מאמא. עדיין המתנתי לילד, עדיין האמנתי. קיוויתי. התפללתי.

באחד הערבים יצאתי אל אחת החתונות שהתקיימה מחוץ לעיר, חתונה יוקרתית, של ידידים שהיו במעגל הקרוב של הורי. בעודי פוסעת אל האולם, זיהיתי אישה אחת, מוכרת עד אימה. ברגע שלקח עד שזיהיתי אותה, העיניים שלי נתקעו על הענק שעל צווארה, על העדי שעל פרק ידה, וכן, על הטבעת הענודה על האצבע. החנקתי צעקה. ראשי הסתחרר. נראה שגם היא הופתעה, כי היא ברחה במהירות מהאזור. זו היתה היא – המנקה, עם כל השלל בידה. והטבעת, הטבעת, שבויה באצבעה! התמלאתי עוז. חשבתי לרוץ אחריה, להתעמת איתה, להשיב את הגזלה, להתקשר למשטרה. וכך, בעודי מלאת אדרנלין, ראיתי בעיני רוחי את הורי, מביטים בי. נעצרתי, ניסיתי להירגע. חשבתי. הבנתי שדבר כזה יבייש אותה ברבים, ישחיר את שמה, ומה ארוויח מכך? טבעת יקרה – אבל הדם שלה ירתח על ידי. וכך, בעודי נאבקת עם עצמי, נעמדתי, רותחת מדמעות. אמרתי לאלוקים שבשמיים: מי שתכנן הכל וגוזר על הכל, אתה שלחת לי ניסיון. אני נאזרת בגבורה לעמוד בו. בוישתי ברבים, ועכשיו אינני משיבה את הגזלה, מאמינה ובטוחה בך שתחזיר לי אותה, ומבקשת שבזכות זה תיתן לי את ששאלה נפשי – ילד.

לא יודעת כמה זמן ארכה השיחה שלי עם הקב"ה, אבל היא לקחה הרבה זמן. יצאתי ממנה עם פנים רטובות, לחיים בוערות, אבל נחמה גדולה בצלעות.

גם לבעלי לא סיפרתי מה שראיתי. שתקתי, נאמנה להבטחה. פחות משנה אחר כך, זכיתי לחבוק בן. האושר היה עצום. שתים עשרה שנים של המתנה, שנים שבהן ניסו לייאש אותי ואמרו שאפסה תקווה. אבל הקב"ה תכנן אחרת. ואני זכרתי את הלילה ההוא, את ההבטחה. ידעתי מה הקרבתי, והנה קבלתי, ה' לא נשאר חייב.

ביום הברית של הבן הבכור שלי, לאחר שכבו האורות ואחרון המשמחים הלך, אחרי שהמתנות הועמסו על הרכב והמעטפות נחו בבטחה בכספת האולם, בעלי ביקש לפתוח את הכספת, להוציא משם את המעטפות. אל המקום הגיע בעל האולם, מפתחות בידיו, ועדכן את בעלי שעוד לפני תחילת האירוע, לפני שאנחנו בעצמנו הגענו, הגיע למקום אדם אחד שביקש להכניס לכספת מתנה קטנה. הוא טען שהיא יקרה מכדי לשים בעגלת המתנות, וביקש מבעל האולם שיפתח עבורו את הכספת, כדי שיוכל להניח בה את המתנה. בעלי פתח את הכספת, ובאמת נחה שם קופסא קטנה, עטופה יפה. בעלי הודה לבעל האולם, אסף את השלל וחזר אל הרכב עם המידע המסקרן.

כאשר הגענו הביתה, כבר הספקתי לשכוח מהקופסא הקטנה, המתנות הגדולות שבו את עיני, ואולי גם רציתי להוריד נפח מתכולת האחסון של הבית. בעוד אנו פותחים את המתנות ונהנים מהברכות, נתקלנו בקופסא. לא היתה עליה שום ברכה, שום סממן. קילפנו את העטיפה, ובתוך קופסת קטיפה, נחה שם, זוהרת – הטבעת. שוב החנקתי צעקה, הפעם משמחה. בעלי היה המום. מאיפה היא הגיעה? מי האיש הזה, שביקש להכניס אותה לכספת? הוא כבר תכנן להתקשר לבעל האולם, לבקש שיפתחו מצלמה. סימנתי לו ביד שלא. אין צורך ואין בשביל מה. אני כבר ידעתי, ומה יעזרו הפרטים הנוספים? היא אמנם לא הגיעה, אבל כנראה שלחה את מי ששלחה כדי שיחזיר את הטבעת. אם ה' מילא את חסרוני עד עתה, שלח לי מתנה יקרה כל כך בדמות בני, והנה גם השיב לי את היקר בתכשיטים, ד"ש נוצץ מאמא שלי – מה לי לנהל חשבונות מול בשר ודם? נשאיר לקב"ה למלא את החסר.

שנה אחר כך זכיתי לחבוק תאומים.

עכשיו כבר הינו משפחה, כוס של אליהו הנביא בבית, שפע גדול ואור. הלב התרחב, ואין דבר ששווה יותר מילדים. ואין דבר ששווה יותר מלראות את הקב"ה עין בעין, קשר ישיר, אהבה גדולה. מנחמת.

אני, את התכשיט שלי – קיבלתי.